טטריס – עיתונות

"טטריס" היא יצירה מיוחדת במינה, פרי שיתוף פעולה בין האמנית הרב תחומית נטי שמיע עפר והכוריאוגרפית נועה דר. קבוצה של שבעה רקדנים איכותיים, המוכנים לרקוד בחלל ייחודי, מעניקה לקהל הקטן יחסית שנכנס לחדר חוויה תנועתית יוצאת דופן. היצירה, שזכתה בציון לשבח בפסטיבל עכו 2006, מועלית לאחרונה בסטודיו של קבוצת נועה דר בתל אביב.

בכניסה לסטודיו שומעים הצופים – שמספרם 69, לא יותר – הנחיות המזכירות הוראות שניתנות לנוסעים בטרמינל. את פני הבאים מקבל רקדן, המכניס כל אחד מהצופים לתא שבו שרפרף. גובהו של השרפרף מותאם כך שהצופה העומד עליו יוכל להשחיל את ראשו דרך פתח עגול הקבוע בתקרת העץ שמעליו. אחר כך מתכנסים כל הצופים מתחת לאובייקט ארכיטקטוני המקורה בתקרה נמוכה מחוררת, יושבים ומקשיבים להוראות.

כל אחד מהצופים מניח את השרפרף שניתן לו מתחת לפתח, ועומד על השרפרף. כשראשו של הצופה מגיח החוצה, מתגלה לעיניו מעין שדה של ראשים. המראה של עשרות זוגות עיניים תמהות ופיות מחייכים יוצר רושם סוריאליסטי חזק. הטורסו והגפיים של הצופים נשארים מתחת לתקרת האובייקט, מנוטרלים, חשופים ופגיעים. כל שנשאר מהצופה הוא כדור הראש.

סביב הראשים מתקדמים בזחילה רקדנים, הלבושים בשכבות של בגדים בצבע חול, כצבע רצפת העץ המחוררת. הם נראים כזוחלים ענקיים, שראשי הצופים נתונים לחסדיה, והם מתקרבים אליהם כדי סנטימטרים ספורים. הרקדנים הם ענקים בעלי גוף שלם – ראש, טורסו וגפיים – ואילו הצופה הוא בסך הכל כדור ראש קטן, מעין גמד בארץ הענקים.

זוגות של רקדנים נצמדים זה לזה ובאגן שלהם כאילו ניצתת אנרגיה. הם מנסים להפשיט זה את זה בכוח ועורם החשוף מתגלה לעיני הצופה. בהמשך היצורים הגדולים האלה שועטים על רצפת העץ, שמשמיעה הדהוד כשל תופים. ראשי הרקדנים כמעט נוגעים בתקרת הסטודיו, שנעשית נמוכה לפתע. הריכוז של ההתרחשות בתחום מצומצם מזכיר צפייה בקן חרקים ענק.

היצורים הגדולים מנווטים את עצמם בין ראשי הצופים, שועטים וקופצים עליהם (מזל שמעל הראש יש סורגים, המגינים מפני בעיטה אקראית). הצופה מבין את התחושה של מי שנמצא תחת רגליהם של יצורים גדולים ממנו, בעודו חסר ישע.

את ההתרוצצות קוטעים רגעים אחרים, כמו מחול אינטימי קסום של רקדנית שנראית מבוישת מעט, המתפשטת באטיות וחושפת מילימטר אחר מילימטר של עור. הרקדנים גם משתמשים במגבות אדומות ובבקבוקי מים. נראה שהאביזרים האלה, שהיו בסטודיו בחזרות, נהפכו לחלק מהיצירה. השימוש במגבות נראה מאולץ משהו, אבל המים העצימו את התחושה שהמופע מתרחש באזור חולי ויבש. בקבוקי הפלסטיק גם העניקו ליצירה מראה עכשווי.

קטע שבו הוקרנו על מסך ענק תמונות שקלטה מצלמה שהוצבה מתחת לרצפת האובייקט עורר תחושה מדהימה. הגופים הפסיוויים שנותרו מתחת לתקרה/במה הזכירו בשר התלוי על קולבים באטליז, או בית קברות של טורסו וגפיים. חבל שהיוצרים לא פיתחו רעיון זה, שנותר רק הבזק קצר.

לעומת זאת, מרתק היה לצפות בתצלומים של מצלמה שתיעדה את ההתרחשות מלמעלה. מזווית זו נראו הרקדנים כג'וקים ענקיים המתרוצצים בין הראשים. בקטע אחר פרשו הרקדנים בד ענק מעל הראשים וכאילו יצרו מעליהם אוהל גדול, שעורר דימויים חדשים. גם הפעם היה אפשר להרחיב את קשת האפשרויות הטמונות בסיטואציה, אבל זו התחלפה במהירות בהתרחשות חדשה.

במשך היצירה השתנה מיקומו של הקהל ביחס ל"שדה הראשים" ובכל פעם נראו ההתרחשויות מזווית אחרת, עד שהצופים ניצבו חזיתית מול הלהקה. בהתחלה נראו הרקדנים נעים לצלילי ג'ז ורמת העניין ירדה בהשוואה להתרחשויות הקודמות. בהמשך החלו הרקדנים להשתחל דרך הפתחים שמהם הציצו הראשים, להיתלות זה על זה ולהשתעשע, במאמץ למצות את האפשרויות שמציע האובייקט הארכיטקטוני הייחודי.

"טטריס" הוא מופע שמצליח להטביע חותם בנפש.

– רות אשל, "הארץ אונליין"

 

 

בחינת היחסים בין הצופה למושא צפייתו, כלומר הבמה ומה שמתרחש עליה, היא נושא שתמיד איתגר וריתק את האמנים היוצרים בכל התחומים. נראה שבמחול הכמיהה לפרוץ את חומת הניכור שבין הקהל להתרחשות הבימתית היא חריפה במיוחד, אולי לנוכח המופשטות המובנית של חלק גדול מהמופעים. אם בתיאטרון השחקנים יכולים ברוב הפעמים לחוש בקלות יחסית האם הם מצליחים לסחוף את הקהל איתם, הודות לישירות והבלתי אמצעיות של היצירות התיאטרליות, הרי שבמחול היוצרים מרבים כנראה להתמודד עם פחד האי-הבנה בינם לבין הקהל. הנסיון "לשבור את החומה" בין הקהל לרקדנים כיכב לפני מספר שנים בצורה "רגועה" יותר ב"ממותות" של אוהד נהרין, וכעת היא זוכה להגשמה מרהיבה ונועזת במיוחד ביצירתן המשותפת של הכוראוגרפית נעה דר והאמנית הפלסטית נטי שמיע עפר.

עוצמתו הגדולה של "טטריס", שהוא ללא ספק אחד הדברים המופלאים ביותר שראיתי בשנים האחרונות, היא קודם כל בקונספט אסתטי גאוני. בעצם מדובר בעולם שנוצר יש מאין, שבו הצופים מוכוונים להעמד על שרפרפים ולהשחיל את ראשיהם לתוך חור, החושף בפניהם עולם המורכב מתוך ראשים של הצופים האחרים, כולם בתוך כלובים המגנים עליהם במידה מסויימת. בין הכלובים מתקיימים שבעת הרקדנים המופלאים של הלהקה, אשר יוצרים שורה של אטרקציות המבוססות לרוב על-ידי פלישה למרחב של הצופה, יצירת מגע בלתי אמצעי איתו, גירויים קוליים ופיזיים ומעל לכל אינטימיות חסרת תקדים בינם לבין ההתרחשות הבימתית. אחרי כשעה של מופע, הצופים משוחררים מתוך המתקן וצופים ברקדנים מתקיימים לבדם בתוך המתקן, מעליו ומתחתיו. אלא שהפעם זוהי צפייה טעונה ברגשות, עוצמתית, מרתקת.

אין מילים. "טטריס" הוא הישג אמנותי מרהיב וחד פעמי וצפיית חובה אמיתית.

– מרט פרחומובסקי, אתר "תרבות"

 

 

פסיכדליה שנויה במחלוקת; בעולם מתוקן בו קמים לפחות ב-10:00 והולכים לים גם משחק כמו טטריס היה יכול להיות מושלם, הכול יושב ומונח במקום שלו בול, עד שפשוט מתחבר כל הפאזל ומתכסה המסך ונגמר. אבל בעולם מושלם כמו שלנו משהו מלחיץ ולא יושב ומפיל את הכול כמו טטריס.

קחו שבע אנשים, תגידו להם להתנהג כמו יצורים עם תכונות בסיסיות בלבד של בני אדם, תשתלו קהל כמו עציצים מבצבצים מתוך הבמה, ולכו להגדיר מה זה בכלל: הצגה, מיצג, הופעת מחול, יצירת אומנות…

מהעולם ההזוי אליו מכניסים את הצופה בהצגה "טטריס" קשה להתעלם, מעבר לעובדה שההופעה גורמת לך לחשוב "וואט דה פאק", אתה גם מוצא את עצמך עומד על שרפרף, משחיל את הראש בלבד וצופה בהצגה מזווית אחרת, מבלי לדבר על זה שאתה הוא חלק מהעולם של שבע יצורים אשר נאבקים בעולמם, הבמה, תוך כדי הפגנת כל התכונות האנושיות.

נראה כאילו הם נולדו פה וכאן הם ימותו, כל מה שיש להם לעשות זה להתקיים, לדאוג, לצחוק, לריב, לנקות, להתבלבל ולבכות…
ההצגה המשלבת צילום וידאו עילי של השחקנים, הקהל ושינוי זוויות ראייה היא מחזה מעניין המשקף את המין האנושי בצורת מיקרוקוסמוס קטן ופראי שנבנה ומתמוטט כל פעם מחדש תוך כדי הפגנת כישרון מרתק מצד השחקנים.

"טטריס" הוא פרי של שיתוף פעולה בין האמנית הפלסטית נטי שמיע-עופר לכוריאוגרפית נעה דר. בכניסה לסטודיו המחול של נועה דר יקבל את פניכם רקדן שיוביל אותכם לאחד מ-69 שרפרפים שמעליהם תשחילו ראשכם ותצפו במופע. חוויה שמזכירה צפייה בקן נמלים, מרחב הרקדנים והצופים הוא בדיוק אותו המרחב, דבר היוצר השתתפות פעילה בעליל הן של המשתתפים והן של האומנים.

מומלץ בחום רק למי שאינו מפחד מאיבוד המעמד הכוחני של היותו חלק מהקהל, ולהתמסרות לחוויה שבה הוא הופך לנצפה באותה מידה שהוא צופה.

– עדי הירש, אתר "1909"

 

 

מופע המחול "טטריס" הוא שיתוף פעולה בין האמנית הפלסטית נטי שמיע-עפר והכוריאוגרפית נעה דר. במופע, הנמשך כשעה, הצופים עומדים במשך מרבית מהזמן על שרפרפים שמתחת למשטח הבמה וראשיהם מגיחים מעליו, מתוך חורים התחומים בכלובי ברזל. המשטח הזה הוא הבמה עליה רקדני המופע, שבעה גברים ונשים, רוקדים, צועקים, בוכים או צוחקים.

בכניסה למתקן, מעט לפני תחילת המופע, מקבלים כל המבקרים תדריך והדגמה כיצד עליו להשחיל ראשו בפתח המותאם לכך. הרקדנים, המודעים למבוכה ותחושת אובדן השליטה של הקהל, מלווים בנימוס וברוגע את הנכנסים לסטודיו, וממקמים כל אחד ואחד במקומו.

אין ספק שמדובר בקונספט מעניין ואמיץ שבו הקהל נפגש בעיקר עם תחושות של הגחכה עצמית ושל מבוכה גדולה. הרקדנים הנעים כנחשים על הבימה המוגבהת, נועצים בהם עיניים, מתחככים בהם, רוקדים מעל ראשם, או מתפשטים מולם. הקהל, שהופך להיות חלק פעיל מהמופע, אך יחד עם זאת נשאר בעמדה מעט מציצנית, מתעמת עם תחושות של רצון עז להמשיך לצפות, ומצד שני עם הדחייה לנוכח שבירת גבולות המרחק הבינאישי בינו לרקדנים.

התחושה העיקרית של הצופה במופע "טטריס" היא הזיה אחת גדולה, שיש בה משחקי זמן וחלל. לעתים, ההתרחשות הבימתית היא בגובה רגליהם של הרקדנים, ולעיתים היא מתרחשת דווקא בחלל הריק שמתחת לבמה הגבוהה. הסיטואציה המלחיצה, שלבטח אינה מתאימה לכל צופה, נשברת מעט בקטעים הומוריסטיים המשולבים בכוריאוגרפיה שעוסקת בעיקר במאבקי כוחות על סוגיהם הרבים.

הגעה למופע הזה, פירושה השתתפות – להבדיל מהצפייה בה מורגל הקהל – לקיחת חלק במיצב המבצע ניסוי על מבקריו. חלקים לא מעטים מהמופע, בהם הרקדנים רצים הלוך ושוב על הבמה, יוצרים תחושת סכנה וחוסר ודאות. תחושה זו מעוררת, בין שאר, צחקוקים בקרב הקהל, שנדרש להביט איש בעיני רעהו ולזהות את התחושות האופפות את החדר.

כמו במשחק "טטריס", הקהל מנוהל על ידי לוחץ הכפתורים, במקרה זה הרקדנים, וכתוצאה מכך נוצרת סיטואציה חזקה וטעונה. ובכל זאת, יש משהו שאינו מצדיק עד הסוף את הבחירה בקונספט כזה. המופע, שזכה לציון לשבח בפסטיבל עכו, הוא הישג מבחינה רעיונית, אך לעיתים נדמה שמימוש הקונספט של ריקוד המשולב במיצב אמנותי, הוא הוא המטרה, ושעצם הניסוי מעט חשוב יותר מהשלכותיו על הקהל ובכלל.

אולם, עם כל תחושת הגימיקיות, הכוריאוגרפיה משכנעת ומלווה אותה מוסיקה אווירתית מתאימה. נדמה כי המבנה לא היה נחוץ כלל, והמופע היה יכול לעמוד בכבוד בפני עצמו. מעבר לזה, נדמה כי ההתרחשות על הבמה איננה כוללת עליות או ירידות מבחינה דרמטית ורגשית. הצופה, שלאחר זמן מה מתרגל לסיטואציה בה הוא נמצא, נשאר שווה נפש במרבית הזמן. בסופו של דבר, מדובר בסך הכל בחוויה מרעננת וייחודית, אך יש לקחת בחשבון שלא לכל צופה תתאים החוויה הפולשנית שעומדת בבסיס היצירה הזו.

– שרון שילוח, "נענע"

 

 

המופע של קבוצת המחול נעה דר, "טטריס", הוא יותר "אירוע" מאשר מופע מחול, שבוחן ומטשטש את הגבולות בין קהל לבמה; כשהייתי בת ארבע לערך, במהלך הצגת ילדים, ירד אחד השחקנים מן הבמה אל הקהל כדי לדבר עם זאטוט או שניים. התגובה שלי להפרה הבוטה של ההסכם הבלתי כתוב בין שחקן לצופה – אתה על הבמה ואני כאן בכיסא – הייתה בכי נורא ויציאה מהירה מהאולם. מאז עברו כמה עשורים ואכלנו הרבה תיאוריות פוסט-מודרניות לארוחת בוקר, כך שגבולות זה כבר לא מה שהיה, גם לא בין פרפורמר לצופה. המופע של קבוצת המחול נעה דר, "טטריס", עוסק בדיוק בנושא הזה.

"טטריס" נוצר כשיתוף פעולה בין נעה דר לנטי שמיע עפר, אמנית רב תחומית העוסקת בעיצוב, מיצב ווידיאו ארט, ויותר משהוא מופע מחול הוא "אירוע", כפי שמכנה אותו הקול הבוקע מן הרמקול ונותן הנחיות התנהגות לצופים. יש לו ארבע חלקים: הראשון הוא כניסת הצופים לסטודיו שבו מתקיים האירוע. כיוון שהצפייה בחלק מן המופע נעשית בעמידה על גבי שרפרף, אחד מן הרקדנים בודק את גובה השרפרף המתאים לך. רקדנים נוספים מובילים את הצופים למקומם ואחרים כבר מתחילים במופע תנועתי. חלקו השני של המופע מתרחש על במה מוגבהת, עם חורים שמהם מציצים ראשיהם של הצופים. החורים ממוקמים כך שיש קשר עין גם בין הצופים לבין עצמם. הרקדנים מתחילים במלאכת פיתוי, בדיאלוג תנועתי עם הקהל, שיש בו פיתוי, התבוננות הדדית, קרבה וניכור. גופי הרקדנים כל כך קרובים, עד שכצופים אנחנו עדים לכל אגל זיעה, לכל צלקת ישנה, קרבה שיכולה להיות גם מרתיעה. לאחר כמה דקות מנוחה, מתחיל החלק השלישי בהקרנה בווידיאו, בהילוך מהיר, של אירועי החלק הקודם, ואז שוב הרקדנים מציגים תנועות של ניתוק ושחרור (במשחק "טטריס" הרי הכול זה עניין של התאמה בין צורות). בחלק הרביעי והאחרון אנחנו נודדים עם שרפרפינו מחוץ למתחם הבמה וחוזרים לגבולות המקובלים: הקהל יושב בשורות והרקדנים מופיעים לפנינו, באופציות שונות של חיבורים.

זהו, נגמר. איך היה? מעניין. הרגשתי כשותפה למחקר, וכמו במחקר – הבדיקה היא אינטלקטואלית, ולכן גם במקומות שהיה בהם פוטנציאל לריגוש, לא באמת התרגשתי. אבל במופע המצהיר על עצמו כבודק גבולות, זה עובד. התלבושות הראשוניות שעיצבה לימור טל תאמו לגמרי את העיסוק בגוף, וכמובן עיצוב החלל הוא הברקה. עקב אכילס של האירוע הוא הרצון לנסות יותר מדי דברים. גם הצבת קהל חריגה, גם הקרנת וידיאו וגם נדידה לפוזיציה אחרת של צפייה הם קצת יותר מדי למופע אחד. אפשר להשאיר משהו גם לפעם הבאה.

– מיכל אריאלי, אתר "I Feel"

 

 

"טטריס" הינה יצירתה האחרונה של נועה דר, אשר זכתה בפסטיבל עכו 2006 בציון לשבח על חדשנות. נועה דר נולדה וגדלה בקבוצת דגניה א'. היא החלה את דרכה בעולם המחול בהיותה בת שמונה באולפן למחול של עמק הירדן. מגיל צעיר הבחינו בכישרונה וכבר בגיל 18 הוזמנה לרקוד ב"אנסמבל בת שבע". לאחר שנתיים באנסמבל קיבלה מלגת לימודים יוקרתית ממרס קנינגהם, גדול כוריאוגראפי המחול המודני בארה"ב, שיצר טכניקה מפורטת ומובנית לאימון הגוף בתנועה. דר רקדה בניו יורק בלהקות של צבי גוטהיינר, ג'נט סטונר, נטע פאולמכר ועוד. היא החלה ליצור לראשונה ב-1986 במסגרת להקת "תמר" בירושלים בה רקדה. בין השנים 90-92 קיבלה מענקים מ"קרן אמריקה- ישראל" ומשרד החוץ הצרפתי עבור יצירותיה שבהן הופיעה במרכזי התרבות הבינלאומיים באירופה – פריז, ברלין ואמסטרדם. קבוצת מחול נועה דר נוסדה בשנת 1993
בשיתוף עם שמונה רקדנים יוצרים אשר לקחו חלק בבניית שפה תנועתית ובימתית ייחודית. יצירותיה הוצגו בפסטיבלים נבחרים בישראל ובעולם.

בשנת 2006 נפתח בת"א הסטודיו של קבוצת מחול נועה דר והוא משמש כחלל חזרות ללהקה ולכוריאוגרפים רבים. כמו כן מתקיימים בסטודיו שיעורי מחול עכשווי פתוחים לרקדנים ורקדניות. במהלך השנים קטפה דר פרסים רבים: פרס שר החינוך והתרבות לכוריאוגרפים, פרס המחול של שר המדע, התרבות והספורט עבור ביצוע מצטיין של הלהקה, מילגת "בי-ארטס" ליצירה בלונדון ופרס רוזנבלום לאמנויות הבמה מטעם עיריית ת"א כאמנית מצטיינת. המופע "טטריס" הוא פרי יצירתן של נועה דר ונטי שמיע עופר. נטי היא אומנית רב תחומית העוסקת בעיצוב, מיצב ווידיאו ארט. יצירותיה של דר מתאפיינות בשימוש במגוון אומנויות לצד שפה תנועתית מורכבת. ואכן, היצירה החדשה משלבת בתוכה וידיאו ארט ואמנות פלסטית.

26/03/09, 22:00, אולם קבוצת מחול נועה דר, אני ממתינה בקוצר רוח בכניסה לאולם, לא יודעת למה לצפות וחסרת כל מושג איזו חוויה מחכה לי. בכניסה אני נדרשת לחלוץ את הנעליים ואחד הרקדנים אומר לי לעמוד על שרפרף ולהכניס את ראשי למשטח מחורר. אחרי שעברתי את המדידה אני נכנסת לאולם כשבידי שרפרף קטן, שגובהו 10 ס"מ (יש גם 20 ו30 ס"מ- תלוי בגובהו של הצופה). אני מתיישבת מתחת לבמה כשמעלי פתח עגול לראש וסורגים מסביבו. אחרי שכל הקהל (מוגבל ל-69 צופים) מתיישב ניתנת הוראה לעמוד על השרפרף. המראה של 69 ראשים מבצבצים מרצפת הבמה הזוי, סוריאליסטי ויוצר תחושת מבוכה, בלבול והתרגשות שלא ניתנת לעיכול. לאחר מספר רגעים, עוד לפני שהספקתי להירגע מהמראה המוזר שנגלה לעיני, עלו הרקדנים על הבמה והחלו לזחול בין הראשים ה"מונחים" על רצפת הבמה. לפרקים נעצרו והביטו בעיני הצופים ממרחק אפס. לא ידעתי כיצד להגיב, האם עליי לחייך, להגיד משהו, להתעלם, להיות אדישה?… הלבטים נמשכו לאורך כל המופע, ברגע שהתרגלתי למרחק מסוים מהרקדנים הם הקצינו את החשיפה. המציצנות והפלישה למרחב הפרטי של הרקדנים הותירה אותי חסרת אונים ולא עלה בידי להחליט מהי היא התגובה האנושית האופטימלית למתרחש. אולם, כשהתבוננתי מסביבי ראיתי את חוסר האונים בעיניהם של יתר הצופים, תצוגה אקלקטית של פרצופים שהולידה קשת רחבה של תגובות אנושיות.

במהלך הריקוד הרקדנים נחשפים בכל הרבדים. כבר בתחילת ההופעה, לאחר הזחילה, נעמדים זוגות של רקדנים צמודים זה לזו ומתחילים לרקוד באינטימיות ובתשוקה פראית וחייתית תוך סיבוב אגן. האינטימיות ומידת החשיפה של הרקדנים בפני הקהל מתעצמת במהלך המופע. בחשיפה הראשונה הרקדנים מנסים להפשיט אחד את השני בכוח, אח"כ אחת הרקדניות מתפשטת בעצבות ושופכת על עצמה מים. כתגובה שני רקדנים משילים את בגדיהם, מנגבים את המים ומלבישים זה את זה חזרה בבגדים הלחים, אך הרגע הכי מציצני, פולשני וחודרני הוא כאשר אחת הרקדניות מתחילה להתפשט באיטיות ובמבוכה עצומה. מלבד הקטעים השקטים והאינטימים היו קטעים מלאי אנרגיה, קפיצות, נפילות, ריצות, וכל זאת מעל ראשינו. מנקודת מבטו של הצופה מלמטה הרקדנים נראים ענקיים ומאיימים בקטעים התזזתיים, כאילו יכולים בקלות לרמוס ולמחוץ את ראשינו.

חלק נוסף ביצירה בו הרקדנים פרשו בד ענק בגובה ראשינו ולכדו במרכז רקדן יצר תחושה קלסטרופובית ותחושת מחנק.
היו שני קטעי וידיאו ארט: האחד מראה את המתרחש מתחת לבמה, את הגוף והגפיים של הצופים כתלויים באוויר ללא ראשים, והשני, מנקודת מבט עילית על הבמה המציג את הרקדנים כמעין דמויות קטנטנות הזזות במהירות בין גבעות הראשים המסורגים.

בחלק האחרון צפה הקהל כמקובל במופע. הקהל התבקש לקחת את השרפרפים ולהניחם במסודר בשורות לפני הבמה, מה שהעצים אף יותר את החוויה של הצפייה מבפנים (מתחת לבמה). בקטע הזה נעו הרקדנים בין רצפה לבמה, הצופה ראה את המתרחש בשתי הקומות במקביל, הרקדנים השתחלו בתוך החורים ונתלו מתוכם או נתלו זה על זו. אין ספק – נועה דר יצרה במופע זה שפה תנועתית ייחודית ומעניינת המיועדת לתזוזה בחלל הספציפי.

פס הקול אותו עיצב אורי פרוסט השתלב במדויק עם יצירה. המוזיקה גברה וטשטשה את הרעשים החזקים שהדהדו בעקבות קפיצות ונפילות המבצעים על רצפת העץ של הבמה. שם היצירה מקשר אותה למשחק המחשב "טטריס" בו השחקן מסדר את הצורות הנופלות, כך הראשים של הקהל מסודרים על הבמה כקומה ראשונה במשחק. כמו שצורות נופלות מטה בטטריס, מחלקו העליון של המסך, וכמו שמפסידים כאשר השחקן אינו מצליח לסדר את הצורות ונוצר בלגן עד התקרה, כך הרקדנים נערמים בכאוס על הבמה, קרובים לתקרה, נמצאים במרחק נגיעה מההפסד והכישלון.

לסיכום, הצפייה במופע היא חוויה בלתי נשכחת ויחידה במינה. נועה דר ונטי שמיע עופר שוברות ומרחיבות את גבולות המחול באמצעות הצגת פרספקטיבה שונה על יחסי הגומלין בין הצופה לבין המבצע, מקהל מרוחק ומתבונן מהצד הוא הופך לחלק אינטגרלי מהיצירה. הן הצליחו ליצור מבנה ארכיטקטוני ייחודי של במה, דרכו הקהל חודר למרחב הפרטי של הרקדנים, וכך למעשה הן משנות את כל הקונספט של החלל והמרחב שהוא אחד מהיסודות של אמנות הבמה.

– מריה רוזנפלד, "דאנס לייף"

 

 

"טטריס", אחת מההצגות המתחרות בפסטיבל עכו, היא עבודה משותפת של הכוריאוגרפית נעה דר והאמנית הפלסטית נטי שמיע-עופר, היוצרת שילוב מרתק בין חלל ארכיטקטוני ייחודי לבין מופע מחול. בכניסה לחלל, מחכים רקדנים מסבירי פנים ובעלי תודעת שירות גבוהה. על רקע קריינות נעימה המבקשת מהצופים להשיל את הנעליים ולחזור לגובה הטבעי של הגוף, מקבל כל צופה שרפרף בהתאם לגובהו ומובל על ידי הרקדנים לחלל נמוך שממוקם מתחת לבמת עץ. על הצופה להציב את השרפרף על שטיחון קטן שמעליו ממוקם פתח קטן. כך דחוסים כל צופי המופע  בתוך חלל צפוף, כמעט קלסטרופובי, ומחכים להמשך ההוראות. בתוך כל השירות האדיב והתומך עולה תחושה כובלת, והמרחב הציבורי והחופשי, מצטמצם. לבקשת הרקדנים עולים כל הצופים בבת-אחת על השרפרפים ומכניסים את הראש דרך הפתח העליון.

המראה מרהיב ומסחרר – עשרות ראשים מבצבצים מעל משטח הבמה הבהיר, כשלראשם מעין קסדת מגן העשויה משתי קשתות ברזל שחורות. קשה לתאר את החוויה העוצמתית של המראה הייחודי הזה, המזכיר את הסצינה ב"מטריקס", בה המצלמה נעה בין מיליוני תאי האדם היונקים מתוך צינורות גדולים. רק שהפעם, אתם-הצופים חלק מאותו מטריקס אנושי. ראיתם פעם מופע מחול מגובה הרצפה, כשרק ראשכם מבצבץ למעלה והרקדנים זוחלים, קופצים, מתפלשים מסביבכם ומעליכם?

שמיע-עופר יצרה במה מחוררת דרכה מגיח הצופה להתרחשות הבימתית, במצב כזה נוצר דיאלוג אינטימי עם הרקדנים וזווית הצצה שלא נראתה כמותה. הראש השכלתני פולש לתוך המרחב התנועתי החושני והמיני, אותו מקיימים הרקדנים, בעוד הגוף של הצופה פגיע וחשוף לעין מצלמה המתעדת את התנהלותו.

שמיע-עופר הביאה את הסד, נועה דר את התנועה. הרקדנים מגיחים לבמה מתוך פתחים בצדי הבמה לפרקים קצרים, ומגישים מחול הבודק את המרחב החדש שנוצר בין צופה לנצפה, בין פיתוי לאיום, בין פולשנות הדדית וקירבה פיזית לבין תחושת ניכור ונתק. תחושת המטריקס נוצרת במופע גם בשל האפשרות הניתנת להחלפת מקום צפייה, וגם בשל היכולת להסתובב במקום ולצפות בהתרחשויות הסימולטניות בזוית של 360 מעלות. כך נוצרת תחושת צפייה קולנועית בה יש חוויית קלוז-אפ ולונג-שוט, והצופה ראשי לערוך את רצף האירועים והאינטראקציות המתרחשות סביבו, וליצור אינסוף "סרטים" סביב אותו נראטיב.

בתמונת הסיום מוחזר הצופה לנקודת התצפית המוכרת לו – ישיבה פרונטלית מול הבמה על גבי השרפרפים. הבמה נגלית מצידה והרקדנים מתקיימים מעליה ומתחתיה. כך נוצרות סצינות מחול סימטריות מעל ומתחת וקיטועי גוף של הרקדנים, הנתלים בחורים שעל הבמה. זו למעשה ההזדמנות האחרונה והראשונה של הצופים להביט ביצירה ממקום בטוח ורגילבמרחב המחורר בו שהה במרבית המופע. "טטריס" היא יצירה מרהיבה, המשחררת מהגוף היפעמות ראשונית ותדהמה, ומזמנת אינטראקציות מסעירות ומעוררות מחשבה עם הרקדנים ושאר הצופים.

– מיכל בעדני, "עכבר העיר"

 

 

צופים מעל ומתחת לבמה; […] המופע המצוין "טטריס" (יוצרות: הדר ונתי שמיע-עפר, מוסיקה: אורי פרוסט) כלל תאי מאסר קטנים ששימשו מכלאות – הפעם לראשיהם של הצופים. בכניסה למופע נמדד גובהם של הנכנסים. כל אחד מהם קיבל שרפרף בגובה שונה, ולאחר מכן נתבקש לעמוד עליו ולהחדיר את ראשו מבעד לנקבים עגולים שנפערו בבמה מוגבהת. מי שעשה זאת גילה את עצמו מתבונן בעשרות ראשים אחרים לכודים, מנותקים מהגוף. המראה שנגלה ברגע הוצאת הראש מעל הבמה היה מהמם וגרר פרצי צחוק, בעיקר של מבוכה.

שם, מעל הבמה ובין פרצופי האנשים, התקיים גם המופע של שבעת רקדני להקת המחול של נעה דר. הם נכנסו ויצאו דרך הפתחים בבמה ונראו כתולעים או חפרפרות שמחליקות פנימה והחוצה. לעתים הם זחלו בין הפרצופים, נעצרו והתבוננו, לעתים הם קפצו, רצו, פרצו בבכי, התערטלו, דימו מגע אינטימי בווריאציות שונות, רבו, התגוששו ונגעו-לא נגעו בצופים. היעלמותם מתחת לבמה איימה על הגוף שנותר חשוף ופגיע מתחת. המתח בין למעלה ולמטה בלט במשך המופע ובא לידי ביטוי גם בצילום רגלי הצופים והקרנתם על אחד הקירות.

אותן כיפות מסורגות, שנדמו בהתחלה כאובייקט חוסם וכובל, נהפכו לכלי מגונן. הן יצרו בעבור הצופים מרחב מוגן ומנעו מגע (משיחה עם אחת היוצרות לאחר המופע, התברר שאותן מכלאות לא תוכננו מלכתחילה ונוספו רק מטעמי בטיחות. ראשי הצופים היו אמורים להישאר חשופים). הפחד ממגע ומקרבה נהפך לכל כך מוחשי בהצגה, עד שרבים מהצופים נמנעו מלהישיר מבט למבטם הבוחן של הרקדנים, שהתבוננו בהם ממרחק אפסי. השמירה על הטריטוריה והאיום של פלישה אליה נכחו בזמן ההצגה ויצרו תחושה של אי נוחות; הן פיסית – בשל עמידה של שעה על שרפרף, כמעט ללא יכולת לזוז – והן נפשית: הסמיכות הרבה לגופות מזיעים ומעורטלים היתה קשה.

המופע עורר התפעלות לצד ביקורת. אחד הצופים קבל על כך שהוא לא היה מספיק חושני לטעמו, אחר סיכם אותו כגימיק. צופה נוספת העירה, ובצדק, כי המופע החל בעוצמה כה רבה, כך שכל מה שבא אחר כך, טוב ככל שיהיה, לא יכול היה להשתוות לפתיחה. עם זאת, אין ספק שזהו מופע מרגש, שהעניק חוויה ייחודית ומרתקת.

– דנה גילרמן, "הארץ"

 

 

אנחנו נוגעים בזרים כל הזמן, באופן שאפשר להגדיר אותו אינטימי: כל יד מורמת באוטובוס קיצי צפוף היא מפגש עם בית-שחי, במסיבה או פאב יתחככו בנו אגנים ושדיים שלא פגשנו מעולם, תפיסת מקום בקולנוע מקיימת את דילמת התחת-או-מפשעה של סיינפלד. יש מעין מנגנון נפשי שמאפשר לנו להתגבר על הסלידה, או לעשות סובלימציה למיניות, במגע רגיש המתרחש במרחב משותף. סטריליזציה מלאה הרי לא אפשרית, ואנחנו חיים בתרבות לבנטינית, ייטען, אין משמעות למרחב האישי, אז את קווי ההגנה אנחנו מציבים בין אמצעי החישה לתודעה. כך אנחנו לומדים לנתק את האזורים הארוגניים של גופנו ממשמעותם היצרית בהתאם לסיטואציה ומיקום. אין ברירה אחרת, צריך שיהיה סדר, אנחנו צריכים אותו בשביל לא להשתגע.

המופע "טטריס" של קבוצת מחול נעה דר מציב את הקהל באזור הארוגני של היצירה. מתוך פתחים בבמה מוגבהת, מציצים ראשי הצופים והמופע מתנהל בין ומעל ראשיהם. כל מה שחוצץ בין הראש המבצבץ והרקדנים הוא כלוב ברזל אישי (שגם הוא נוסף לפי דרישת מהנדס בטיחות). הרקדנים צצים מהרצפה, זוחלים בין הצופים, מדלגים מעליהם, מרעידים את קרשי העץ, מישירים מבט אל הפרצופים שמביטים בהם בתימהון מלמטה. זה נשמע קצת כמו גימיק, ואולי זה גם קצת כזה, אבל גם הרבה מעבר. שבירת החיץ המקובל בין חלל המופע לחלל הצופה מקבלת את עוצמתה משבירת החיץ האישי, הפנימי, אצל הקהל – וגם אצל הרקדנים.

במופע נעשה שימוש בשני חושים שבדרך כלל אינם באים לידי ביטוי בחווית צפיה באמנות מיצג, הריח והמישוש. פתאום אפשר להריח את הזיעה של הרקדנים, או יותר נכון, אין ברירה אלא להריח, הם הרי זוחלים סביבך וגוהרים עליך, משאירים כתמים לחים על הרצפה. כשהם רצים מתחת לבמה כדי לצאת מצידה השני, הם מתחככים בצופים (מישהי בקהל פרצה בצחוק נבוך וטענה אחר כך שקיבלה צביטה בתחת). לא במקרה, לדעתי, אלו שני חושים שהורחקו מחווית הצפיה הנורמטיבית – יש להם קשר הדוק עם תפישת הסטריליות בחברה המערבית, החיץ המדובר אינו מורגל בניתוקם.

נקודת המבט של הצופים מביאה אותם להסתכלות קרובה על הרקדנים והרקדניות. הצופה פוגש ממרחק של כמה סנטימטרים כפות רגליים, מפשעות, פטמות זקורות, שערות על גב הבנים, זקיקי גילוח בלתי נראים-כמעט אצל הבנות. גם כשהרקדנים לבושים לגמרי החוויה היא חוויה של עירום, כי המבט על הגופים הנעים הוא כל כך שונה וישיר, שהם נדמים חשופים לגמרי. האיסטניס יחוש גועל, הפוריטן יחוש פריצות, מי שאינה בטוחה בגופה תחוש שמץ חילול, זה שאינו מורגל באינטימיות יסבול מפרצי צמרמורת וחדוות גילוי, והחרמן יתחרמן. כולנו נופלים לאחת הקטגוריות לפחות. המחסום נשבר, אפשר להתחיל לדבר אמנות.

שבירת המרחב, המשחק עם המטא-מופע, משפיע ומזין גם את המופע עצמו. אלמנטים של מגע ומרחב אישי, אלימות, עירום, רטיבות, מבט חודר, סקס, משחק – כולם מקבלים ביטוי במחול של "טטריס". עולם האמנות עסק מאז ומתמיד בשאלה, איך עובר רגש בין היוצר לקהל. נדמה שכאן נענתה השאלה הזו באופן יוצא דופן ומוצלח, לא רק בחווית הקהל, אלא גם בחווית היוצר, וזה מעניין אותי במיוחד.

הקהל שנשלף מהחושך, שנשתל כחלק מבמת המופע (שהיא אזור ארוגני בפני עצמה בשביל הרקדן), משנה באורח קיצוני את חווית האמן ושוברת גבולות נורמטיביים בתפקיד האמן. אותה שבירת חיץ נדרשת מהרקדנים באופן אקטיבי: הם משתמשים בגופם, כלי אומנותם, בכדי להגעיל, לחרמן, לאיים ולרגש את הקהל. אבל יותר מכך, הם משתמשים בקהל בכדי להגדיר מחדש את אומנותם ומחויבותם אליה, מכיוון שנדרש מהם להפעיל אותם יצרים שאינם בהכרח חלק מהחוזה הלא-כתוב בינם לבין קהל הצופים.

במילים אחרות: אם במופע האמנותי הרגיל, המופיעים הם אינסטרומנט של הצופה המשתמש בהם לשם הנאתו, הרי שב"טטריס" הקהל הוא אינסטרומנט של המופיעים, המשתמשים בו בכדי להרחיב את גבולות יצירתם.

למה הדבר דומה? או, איך אפשר לשחזר את חווית האמן הזו? בדמיוני עלו סופרים המקריאים את ספריהם לקורא במיטתו, שחקנים המציגים ריב משפחתי בסלון הבית של הצופה. אבל אלו רק העתקים דהויים. שיחזור נאמן יותר יהיה, אולי, סקס באוטובוס צפוף. בסופו של דבר אנחנו שבים לגבולות, שבדרך כלל איננו רוצים לפרוץ אותם. זו חוויה מתישה מדי מכדי שנרצה לחוות אותה בתדירות גבוהה, ומרגשת מדי מכדי שנרצה לשחוק אותה. מה גם שהיא יכולה להיות די מגעילה. מי שבכל זאת מחפש, "טטריס" עולה אחת לכמה זמן בסטודיו של נעה דר. מומלץ מומלץ מומלץ.

– ינון גבע, בלוג "הסיפור האמיתי והמזעזע של"

 

 

"לנתק את הראש מהגוף" – ראיון; על המופע החדש של הכוריאוגרפית נעה דר והאמנית הפלסטית נטי שמיע עפר מציצים מלמטה. הרקדנים מסתובבים מעל ראשך, שמשתחל דרך חור ברצפת מבנה עץ. את הגוף אתה משאיר עומד על שרפרף בגובה שהותאם בדיוק למידותיך. הגוף שלך, בניגוד לגופות הרקדנים, לכאורה אינו לוקח חלק בחוויית הצפייה. "טטריס" של נעה דר הוא מופע-משחק שמתקיים בתוך חלל מרשים שיצרה המעצבת נטי שמיע-עפר לעבודה שהיא כל כולה פרספקטיבה. הצופה מתקיים מול ובתוך ההתרחשות. הרקדנים הם מעין חיות ענק שמתקרבות עד לכדי נגיעה, חודרות אל השטח הפרטי, שבדרך כלל מוגן ומתרחקות. עבור שאר הצופים, הצופה הבודד הופך לחלק מהתפאורה. "רצינו לייצר עבודה שעוסקת ביחסי קהל-מופיע בתוך חלל שמכתיב את אופי היחסים האלה ויוצר חוקי משחק חדשים", אומרת נעה דר, "עניינה אותי האינטראקציה עם הצופה, הקרבה אליו, היחסים שיכולים להתפתח מכאן וגם החשיפה של הרקדן ושל הצופה".

[…] דר למעשה רצתה לשבור את המרחק הבטוח של הצופה, לכוון אליו זרקור, לשים אותו בטריטוריה לא מוכרת ולהביא אותו בעזרת כך לתחושת הראשוניות. "מעניין אותי מה עובר על הצופה הזה שתמיד יושב לו שם בחושך מרוחק. בדרך כלל אנחנו יכולים רק לחוש את הוויברציות ממנו או על פי מחיאות הכפיים לדעת מה עבר עליו. זה מסקרן לדעת איך מתקבלת חווית הצפייה, מה הוא מקבל מהמופע, איך הוא מרגיש במהלכו. 'טטריס' זו הזדמנות לראות את הצופה במהלך כל המופע וליצור איתו קשר בלתי אמצעי, תחושה אותנטית וחיה של הרגע". אחרי חודשים של חזרות שמדמות את ההתרחשות בסטודיו בתל אביב, המופע, שעלה בבכורה במסגרת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, היה עבור דר התנסות מרתקת. "החזרות היו בכאילו, בלי המבנה, בגלל שיקולים תקציביים ופתאום בעכו התוצאה היתה מפגש לא סטרילי, rough, כל מה שקיים בבלתי אמצעיות", היא אומרת ומוסיפה, "אני תמיד נעה בחיפוש בין מעובד לגולמי וזו היתה אפשרות לבחור את המקום הזה".

יש מבוכה במפגש הבלתי אמצעי הזה? "יש, אבל זה נפלא כמו היכרות ראשונית בין שני אנשים. יש מבוכה ויש גיחוך, יש רתיעה ויש משיכה. זה מעורר המון תחושות וזה היופי לעומת מופע קונבנציונלי שבו החוקים מוכרים וברורים לכל הצדדים, כל אחד יודע את מקומו, כל אחד מוגן במקום שלו. יש כאן שבירה של גבולות ובדיקה בכל רגע נתון עד כמה רחוק אפשר לקחת את הגבול"

זו לא הפעם הראשונה שבה מפלרטטת דר עם אמנויות אחרות. היא עשתה את זה קודם ביצירות כמו "משחקי ילדים" שמשלבת בתוכה את אמנות הציור והתיאטרון, ובעבודה "החלום הוא צייר גדול", בה משולבים שחקנים. החיבור בין האמנות הפלסטית למחול היה לדבריה החלק המרתק בעבודה. "זה דיאלוג מעניין שבו כל אחד סוחב למקומו שלו. האמנות הפלסטית היא סטטית במהותה והמחול הוא בהגדרתו תנועה בחלל. נטי חיפשה את הקיבוע, המצב העומד והדימוי הכללי. אני חיפשתי את השינוי שהתנועה מכניסה בחלל, זה חיבור מפרה של תן וקח והעבודה היא תוצאה של משא ומתן", אומרת דר, "אני בקשר עם אמנויות אחרות כל הזמן ובשבילי זה מפרה ומאתגר".

ביצירת המחול נקודת המוצא היא הרבה פעמים מגבלות שהכוריאוגרף שם לעצמו. פה, זה שם המשחק. "זה נכון. מבחינה תנועתית, 'טטריס' זו עבודה עם המון מגבלות לרקדנים אבל גם לצופים. מצב הצפייה של הקהל מגביל. מהמקום שבו הוא מצוי, הצופה רואה רק מקטעי גוף ולא גופות בשלמותם. זווית הראייה משתנה. עבודה היתה עם זה ועל זה".

למה בעצם החלטת להפריד את הראש של הצופה מהגוף שלו? "הנתק הזה יוצר קונטרסט מחודד יותר בין הראש לגוף. רצינו לחדד את הפערים בין הראש החושב והמרגיש לגוף שהוא מבחינה מסוימת חסר אונים. זה נכון שהצופה לא רואה את הגוף שלו אבל הוא בהחלט מרגיש אותו. הגוף שלו לכאורה בלתי נשלט ופרוץ לנגיעות. הגוף של הצופה עומד על שרפרף ובמידה רבה מקובע בעמידה הזו לעומת הרקדן שיש לו חופש תנועה מוחלט".

זו אמירה – הרקדן חופשי והצופה מקובע. הרגשת את זה כשישבת בעצמך בעמדת צופה? "כאדם שמתעסק עם גוף, הנטרול של הגוף יוצר בשבילי תחושה של דיסאוריינטציה. פתאום בכדי להגיע לגוף שלי או אפילו לגעת בראש ולגרד באף, הכל הופך למאד מסובך. זו תחושה מוזרה, משהו חדש שהגוף לא מכיר וחווה פעם ראשונה. מבחינת זווית הראייה זה כמו ילד בעולם של גדולים, תחושות שהן חדשות בשבילי כבוגרת אבל מוכרות מהילדות, שבה אתה חווה את הכל מגובה כפות הרגליים".

– מרב ידילוביץ', "Ynet במה"

 

 

תשכחו את כל שמלעיטים אתכם בשלל הורסיות של "רוקדים עם כוכבים נולדים" והפנו, בבקשה, את תשומת לבכם אל קבוצת המחול של נעה דר.

דר, כוריאוגרפית מנוסה ומוערכת, החליטה בפסטיבל עכו האחרון לשבור את הקונבנציות ותפיסות העולם הבסיסיות של עולם המחול ולהרכיב אותן מחדש. היא חברה לאמנית פלסטית ויחד הן יצרו חוויה שהיא מופע. הקהל נכנס אל תוך חלל, שאין בו שום דבר שמזכיר במה רגילה. אל מול העיניים מתגלה קונסטרוקציה גדולה שעתידה, אולי, להיות המקום בו יתרחש המופע. בשום מקום לא נראים כסאות. אין מה להסתכל בכרטיס – המקומות לא מסומנים, למעשה הם בכלל לא קיימים. אחד אחד מתבקש הקהל לעמוד על שרפרף קטן, למדוד את הגובה שלו ולגשת אל הקונסטרוקציה הגדולה כשהוא אוחז פלטת עץ בעלת שלוש רגליים נמוכות. די מהר העסק מתחיל להתבהר. המופע עתיד להתקיים מעליך. אתה, בתור קהל, אמור לעמוד על פלטת העץ הקטנה, לשרבב את הראש לתוך חור מרופד ולחזות במה שעינייך טרם ראו. אף פעם. הרגע בו הקהל נעמד על פלטות העץ שלו ומשרבב את ראשו החוצה לא ייצא לכם מהתודעה במשך הרבה זמן – באחריות.

ואז מתחיל המופע. הרקדנים המיומנים רוקדים סביב הראש שלך. הם קרובים ברמות מפחידות. גם אם תעירו אותי בשתיים בלילה אוכל לתת לכם תיאור מדויק של כל הנימים הקיימים ברגל השמאלית של אחת הרקדניות. אינטימיות היא כנראה לא מילה גסה. אם התעייפתם אתם יכולים רגע להוריד את הראש, לשבת על פלטת העץ ולהביט בעשרות זוגות של רגליים – החברים שלכם למופע הנעים וזזים גם הם. בכלל טטריס מתקיים בכל כך הרבה מקומות- חלקם הגדול חוץ בימתיים. כמעט לכל מקום אילו תביטו תראו משהו מעניין.

מדובר בחגיגה של ממש – כל מה שצריך הוא להגמיש קצת קונבנציות בראש, לקחת נשימה עמוקה וליהנות מהשפע שסביב.

– איתי מאוטנר, "Nrg תרבות"

 

 

מי שרוקד מעלי, מצדדי ומתחתי הוא ב"טטריס": אם אי פעם הזדמן לך להריח רגלי רקדן הנמצאות במרחק סנטימטרים מאפך, לשמוע אותו נושם בכבדות מעל ראשך, או שנאלצת לסובב ראשך ב- 360 מעלות כדי לעקוב אחר גופו המחליק סביבך ובה בעת, נבצר ממך לראות אבר מאברי גופך בעוד אתה מנסה לשמור על שווי משקלך הרופף בעמדך נטוע על דרגש, הרשה לי להניח שאתה אחד מאלה שכבר נחשפו לחווית 'טטריס'; יצירת מחול המתרחשת במיצב ארכיטקטוני, שנרקחה על ידי הכוריאוגרפית נועה דר ויוצרת האמנות החזותית נטי שמיע- עופר. מופע הבכורה של 'טטריס' התקיים לראשונה בפסטיבל עכו לתאטרון אחר (06) ולאחר מכן הוצג בסטודיו החדש של דר במרכז תל אביב מאחורי 'בית הסופר' ונכלל במסגרת 'חשיפה בינלאומית' שקיים מרכז 'סוזן דלל' בדצמבר 06.

הכניסה ל'טטריס' מוגבלת לכמה עשרות צופים בלבד שמובלים אחד אחד פנימה, אל חלל הסטודיו -לאחר שחלצו נעליים במבואה- בלווי צמוד של אחד משבעת הרקדנים. כאן הם מתבקשים לעמוד תחת מתקן שבו מותאם להם שרפרף בגובה ההולם את מידתם ובעזרתו יוכלו לצפות במתרחש על הבמה. לאחר שהתכנסו כולם במרחב ביניים, מתבקש כל אחד מהבאים לקחת את השרפרף המונפק לו ולחכות לאות. כל אחד מהנוכחים מלווה בטכסיות מתמשכת אל מיקומו המסומן מתחת למבנה עץ דו-קומתי, בעוד הרקדן הצמוד אליו מנחה אותו להשמר מהתקלות בבמה המוגבהת שמאלצת את מרבית הנוכחים להשתופף. רק אז מונחים הצופים לעלות איש על דרגשו, ולהשחיל את ראשם דרך אחד מהפתחים הנקובים בריצפת הבמה, הנמצא בדיוק מעליהם. משעשו כך, מצאו כי צווארון פלסטיק לבן גמיש סוגר על צווארם.

רק אז נגלה לצופים לראשונה מראה עשרות הראשים המנקדים את הבמה הלבנה. התמונה הבלתי צפוייה גוררת לא מעט ציחקוקי אי נוחות ומניבה לא מעט מבטים לחוצים משהו, בעוד הנוכחים בודקים את תגובותיהם הראשוניות ומעריכים מחדש את המצב שנקלעו אליו לאור תחושותיהם מחד ותגובות פני שאר הנוכחים הניבטות אליהם מאידך. שלב זה של הסתגלות/הסתכלות ראשונית נעשה תוך ערנות ומודעות עצמית מועצמת, בעוד התמונה הסוריאליסטית מבקשת להאחז ולהתמקם בתודעה בעזרת תזרים אסוציאציות מגוונות.

כך, עוד טרם החלה העבודה עצמה, כבר מתרחשת יצירה עצמאית, בביצועם של חברי 'קהילה בעל כרכה', של שותפים לדרך המסתמנת כבעלת נופך הרפתקני. זו קהילה של 'בעלי הראשים המנותקים מגופם' לכאורה, שכל פרט ממנה חשוף לרעהו ועומד להיות חיל על לוח משחק בעל כללים חדשים, לא מוכרים. מעתה הוא ביחסי מעורבות עם שאר המשתתפים; הפאסיביים והאקטיביים. בשלב זה של ההתרחשות הוא כבר ויתר על יכולתו להטמע בחסות חשכת האולם ולהסתיר את תגובות פניו משכניו הצופים ומהרקדנים החולקים אתו את הבמה. באופן רגיל הרקדנים נמצאים במרחב אחר שממנו הקהל מוחש אך לא ממש נראה, ראשית, בשל תאורת הבמה המפרידה מסורתית בין מתחם הבמה לזה של הקהל וכן באמצעות חלל ניטרלי חוצץ בין האולם – שבו לכל צופה מתקיים מרחב פרטי- לבין הבמה, מרחבם של המבצעים.

נסיבות הווצרות קהילה זו, בדומה לאלה הנוצרות במעלית תקועה, בקונצרט כוכבי רוק, בקרב נהגים העדים לתאונה מחרידה, מייחדת קבוצת אנשים מזדמנים, השותפים למצב חוויתי חריג שמציף רגשות באופן לא צפוי.

האם נותרה החירות לצופה לפהק או לגרד את קצה אפו במקום בו כל תנועה נצפית על ידי כל אחד מהצופים האחרים? פיהוק הוא תגובה פיזיולוגית בלתי רצונית, אך גירוד האף? לא רק שחיטוט באף אינו נתפס כהתנהגות ציבורית נאותה, צופי 'טטריס' יתקשו לבצע את השחלת היד אל עבר האף משום שאותו צווארון פלסטי הסוגר על הצוואר אינו מותיר מרווח לחדירת היד. האם פירושו של אילוץ זה שאתה עצור/אסור במידה מסוימת, עכשו, כשניטלה ממך החירות לבצע פעולות שיגרתיות?

עתה הגיע הזמן לבדוק שנית את הבחירה להשאר ולציית למציאות בה מגבלות פיזיות ורגשיות בלתי צפויות מראש הן נתון, או להפרד לשלום וללכת הביתה. אם נשארת, כאילו התחייבת לקבל על עצמך את כל המגבלות והרי אתה מוכן לשחק בכללי 'טטריס' ומזומן לקבל את נקודת המבט החדשה המוצעת לך ובתמורה, אתה משתף פעולה עם העתיד להתרחש על כל מרכיביו. טכס חניכתך כצופה-החדש עומד להתחיל.

האם אין דמיון במבט-על בין הבמה זרועת הראשים לבין משטח דשא מרובה כדורים? אסוציאציה מצמררת צפה לה מעצמה מנבכי הזיכרון, הסצינה מ'אליס בארץ הפלאות' בה צווחת המלכה על מגרש הקריקט "התיזו את ראשו". האם הערב יהיה זה ראשי?

החשש שהתגנב מאליו קשור לעובדה שחישוף הראש ברבים –במנותק מהגוף- הוא אקט סימלי של כריתה. הגבלת התנועה מוסיפה לתחושת האין-אונות וההחפצה של הראש במשחק החדש.

מאידך, בידולו של הראש משאר חלקי הגוף ממקדת את הפנייה הישירה אל קופסה זו שבה נמצאים אברי החישה הרלוונטיים; העיניים הרואות, האזניים השומעות, האף המריח ומח שמעבד את תזרים המידעים. במשתמע, רומזות דר את שמיע-עופר לצופה- תיבת המוח שלך היא המטרה.

אי אפשר גם להתעלם מכך שפעולת כניסת הראש המהוססת אל המרחב עליון, כמוה כחדירה, על כל המשתמע מפועל זה. כפי ששר המשפטים לא יכול היה לטהר את פלישת לשונו למרחב אינטימי שאינו שלו, כך כאן מתקיימת חדירת הראשים למרחב לא להם. במשתמע, יש במעשה הטבעה בעלת גוון אירוטי.

בו ברגע שהרקדן הראשון מזדחל אל המבנה דרך אחד המפתחים שבריצפה במרחק של כלום מראשך או ראש שכנך, מתרחשת הארה חדשה. ההתרחשות אינה זרה רק לך ותחושותיך והבדיקה המחודשת של מקומך שבה עסקת עד כה, היא רק מחציתו של הסיפור. גם הרקדנים נדרשים לתפקד בחלל שונה לחלוטין מכל מקום בו רקדו עד עתה. הם נדרשים להתנהל על משטח שאינו פנוי לתנועה בלתי מבוקרת והוא מנוקד במכשולי הראשים הניבטים אליהם מזוית כפות רגליהם, ממרחק בו כל שערה על שוק חשופה וכל אגל זיעה על גופם לא יחמוק ממבט. מרחק הבמה מהתקרה אינו רב, רקדן שירים ידיים יגע בה. אם יקפוץ גבוה מדי הוא עלול להפגע. כך שגם לרקדן יש אילוצים לא שיגרתיים משלו. במהלך שלושים הדקות הבאות, עד להפסקה, מתקיימות במקביל מספר מערכות התנהלות; אינטראקציה בין הרקדנים עצמם המבצעים את הכוריאוגרפיה הנתונה, אינטראקציה בין הצופים שראשיהם המנקדים את הבמה רואים וחשים אלה את אלה ומערכת שלישית שבה מתחוללת אינטראקציה הדדית- ייחודית בין הצופה והרקדן.

מערכת מוזרה נוצרת ב'טטריס' בין הצופים. מאחר והראשים מנקדים את הבמה לאורכה ורוחבה, אין מצב שבו צופה יכול להביט נכחו מבלי לקלוט בטווח הראייה שלו ראשים אחרים. ישנם שמתוך נימוס אולי לא יבהו בעיני הצופה הקרוב ביותר, או ינתקו מיידית כל קשר עיין מזדמן אחר, יש שאולי לא יבדקו בדקדקנות את הבעת פני הצופים שמולם, אך גם התעלמות שיטתית זו פירושה תגובה, שדורשת מאמץ לא מבוטל. בכל מקרה, הניבטות החשופה נוטה לחדד את המודעות העצמית; האם הצופה השולח אלי מבטים ארוכים תוהה מדוע לא הסתרקתי או שהוא מנסה להזכר אם פגש אותי בעבר? מערכת שבה צופים מזדמנים נחשפים זה לזה במידה מסוימת, מתקיימת תדיר למשל בעת צפייה בעבודות אמנות במוזיאון, בעיקר בצפייה באובייקטים תלת מימדיים כשקהל מקיף אותם ומבט ממוקד אל עבר האובייקט יכלול תמונה אולי חדה פחות של פני צופים העומדים ממול במעגל. ההבדל הוא שבגלריה אתה בוחר בכל רגע נתון את המרחק מהמוקד ואתו את מידת החשיפה האישית וכן את משך הזמן שבו נוח לך להחשף.

המערכת השלישית מתקיימת בין הרקדנים "הפועלים" לבין הצופים "הסבילים", אלא שהפעם אין לקבוצה אחת יתרון מוחלט במערכת יחסי הכוחות הדו-כיוונית.

בעוד אתה בודק כל רקדן המאכלס את הבמה לפרטי פרטים החל מצפרני רגליו הגזוזות, ועד לשיעור ראשו, הוא רואה כל פרט בפניך וכל זיע הבעה שאתה מייצר בתגובה למתרחש. כל הקונוונציות המסורתיות המשמרות הפרדת כוחות בין המתבונן לבין המבצע, בטלות ומבוטלות.

במערכת ההתרחשויות הנוכחית עדיין מתקייים הליך חשוב שאינו שונה בהרבה מצפייה שגרתית במחול על במה, במהלכו היצירה מגרה מכניזם רגשי שמניב תגובות מורכבות ובהן ספיגת גירויים אמנותיים, לצד מאמץ שכלי שפועל כדי למקם את המחול בהקשרים המתאימים דרך עיבוד החוויה החושית ותיוקה במגירה המתאימה על פי נסיונו וחשיפתו המצטברת של כל אחד מהצופים למגוון מופעי מחול. אלא שכאן, בגלל מורכבות החוויה, התהליך מועצם.

הליך המיון והסיווג במסגרת המרק הסמיך של מחשבות ותחושות מעיר בי זיכרון של אחד המפגשים הראשונים עם אמנות מושגית באחת מהגלריות החתרניות בשיפולי מנהטן באמצע שנות השישים, בעת צפייה בתערוכת "אמנות בוץ". משם הוליכו קורים דקים אל המחול הפוסט מודרני שפרח באותה תקופה ופתח פתח למופעים בחללים אלטרנטיבים חוץ-בימתיים ותרם לערעור מוסכמות מדרג בנושא שימוש בחומרים 'גבוהים' ו'נמוכים' .

הבטים רבים מאותם זרמים נטמעו עמוק ונתקבעו כתקפים בחלק ניכר מעבודות המחול שנעשו בחצי המאה האחרונה ובמיוחד בעבודות מושגיות שידעו פריחה ופריסה רחבה במיוחד בעשור או שניים האחרונים. שורשיהם האמנותיים הניכרים ב'טטריס' , איפשרו את ההליך האמנותי המשולב של דר ושמיע-עופר שמוביל לריבוד מורכב של היצירה הכוללת התנסויות יצירתיות וחוויות חדשות מענגות בעוד היא מספקת את מימד הרעב ללא שובע לחדשנות ולביטויים מקוריים באמירה האמנותית.

שתי היוצרות אכן התמקדו באיתור וחישוף סדקים במרחב השגור של המחול הישראלי במקום הליכה בדרך סלולה ומוכרת ובכך יצרו הליך אמנותי מאתגר שאפשר להן להדהד בקול משלהם.

באמצעות העבודה, הן הובילו לקיום דיאלוג חדש עם הצופה והשליכו אור לעבר פינה לא מטופלת בשדה המחול.

אם כי "טטריס" מוגדרת ובצדק כעבודה מושגית בינתחומית, היא שואבת את עצמתה המרכזית לא מהפן המחולי עצמו שהרי ניתן היה לשנות את מרבית פרטי מרכיביו, את אורכי הגל הדינמי-אנרגטי, להגביר או למתן את העוצמה ההבעתית של הרקדנים, לשנות את הטכסט ואת מערכות היחסים בין הרקדנים לדוגמא.

יש לזכור כי גבולות הפרדה לסוגיה בין צופים לרקדנים נשברו הרבה קודם בכל מחול שהתקיים בחלל שאינו אולם מופעים מסורתי, ואף בכל מקרה בו צופה לא מיומן מוזמן לעלות לבמה במהלך ההופעה, כך שגם מרכיבים אלו אינם ליבתה, מרכז הכבידה של העבודה.

אחד ממוקדי העניין של 'טטריס' טמון בהינתנו בחפץ לב לקריאה באמצעות מגוון פריזמות ואסוציאציה אחת מוליכה לעבר המנסרת הסינמטית שכן החוויה המקפת מאזכרת בקטנה את חוויות המסך המקיף ונקודת המבט הנמוכה של הצופה היא מעין חלופה למצלמה שמרבה לספק זוויות צפייה מעל, מתחת ומגבו של האובייקט וכן חוויות תקריב. בהקשר זה ראוי להזכיר את עבודתו של וויליאם פורסיית' "קאמר קאמר", שבו מבקש היוצר ליידע את הצופים במחול שרובו ככולו מתרחש במתחמים שחסומים לצפייה ממושבי האולם באמצעות פאנלים אטומים. פורסיית מתווך בין המתרחש לבין הקהל באמצעות מצלמות ווידאו ומערך מסכים לא גדולים בחזית הבמה, כדי להעביר מידע מוגבל.

דר ושמיע-עופר משתמשות גם הן במצלמת ווידאו ברוח הזמן, אם כי באופן מוגבל, חלקי מהצפוי. הקרנות בזמן אמת על קיר צדדי מפיקות מבט –על של הבמה ומספקות את זווית מבט של הרקדנים. כן מוקרנים מבטי צד בהם הקהל יכול לראות את הנסתר ממנו, בקומה התחתונה. חזיון מערך העומדים על שרפרפים כיער ללא צמרות, היה מרתק ומשעשע. אך ככל שהדימויים החזותיים שהוקרנו עוררו עניין והוסיפו מידע שנתקבל מהחלל בקומת המסד של המבנה, הנסתר מעיני הצופים, תרומתם הייתהמ וגבלת ולא היה בהם די. זה המקום שבו התבקש שימוש בוידאו מתוחכם יותר, אולי במדיה אינטראקטיבית, כדיי לרבד משמעותית יותר את החווויה החזותית.

מכאן שהמרכיב הקובע שמניב את האימפקט המשמעותי של 'טטטריס' הוא המניפולציה הארכיטקטונית של החלל הפיזי שמייצר מגוון חוויות הנובעות ישירות מהפקת 'מקום' חדש, שבו התוכן נובע מהצורה, מעין היפוך של 'Form follows function' עקרון מרכזי בתפיסה הפונקציונלית הבאוהאוסית.

ניתן לומר שתוצר שיתוף הפעולה בין דר ושמיע-עופר שונה בעליל מביטויי 'מקום' קודמים שהוגדרו בעזרת שיתוף אמנים פלסטיים בעבודות שעלו על בימות מחול במאה השנים האחרונות. שונה לחלוטין מתרומתו של ציור מסכים שיצר פיקסו לכוריאוגרפיות של מאסין, ניז'ינסקי וליפאר, דרך עבודות תלת מימדיות של איסמו נוגוצ'י למרתה גראהם, ראושנברג למרס קנינגהאם ועד לסט של הארכיטקטית הבריטית מוצא עירקי- זהא חדיד ל'מטאפוליס' של פרדריק פלמאנד. במשוואה זו, תפקידם של אמנים שותפים ליצירה היה תומך אסתטית-סגנונית , מבהיר מטרות כריאוגרפיות, מחדד אווירה ומקום, ולעתים תפקידו יש לומר, היה דקורטיבי בלבד. במקרים אחרים, עיצוב הבמה ושינוי החלל החשוף, מזמן אילוצים שהובילו להעשרת שפת התנועה על הבמה ושימוש חריג במרחב הבמה, למשל בעבודה 'זכרון דברים' של רמי באר ללהקה הקיבוצית, שם מעצב הבמה הוא באר עצמו והכוח המניע ביצירה הוא המנוע הכוריאוגרפי.

בעל כורכם נהנו הרבה יצירות ממרכיבים חוץ-כוריאוגרפים, לאו דווקא ויזואליים, שקיבעו את הזיכרון המכריע מהיצירה ולדוגמא אזכיר את 'ורטיגו והיהלומים' שבה המוזיקה הסוחפת של להקת 'היהלומים' הותירה את החותם המקבע, אם כי בלא מעט עבודות מחול האמצעים הויזואליים החזקים העניקו חוויה מרכזית וריבדו את העבודה באופן משמעותי. במובן זה, הבמה הדו-קומתית של 'טטריס' הרחיבה את המימד המחולי- ביצועי במובנים רבים. החלוקה לשני מרחבי תנועה הרוכבים זה על זה העניקה למחול גופא ביטויים יחודיים. במחצית השניייה, בו הצופים 'שוחררו' מכבליהם והתבקשו לשבת מחוץ למבנה, במרחב-ביניים ממנו יכלו לראות את הרקדנים מבצעים מגוון משפטי תנועה כשחלק מגופם נמצא על הבמה העליונה וחלקם השני מתחתיה תוך שהם מחליקים מעלה ומטה בדרכים שונות ומבצעים שלל תנוחות תלייה שהמבנה המיצבי מזמן להם.

חציית הגוף הרוקד וחלוקת הגוף המתבונן, כלומר יכולתם להתנהל בשני מרחבים נפרדים, מעלה כמובן גם לא מעט מחשבות לגבי תפיסת הגוף ומשמעויותיה ביצירה.

עם כל העניין במימד הכוריאוגרפי וההקיסמות מהאפשרויות הטמונות במבנה הייחודי עצמו, המימד החוויתי המרכזי נמצא בתשומה (Input) העצמאית שמייצר כל אחד מהצופים שהשתתף במשחק ה'טטריס' בין אם החוויה כללה תחושות אי- נוחות, ניכור או התנגדות לאילוצים הצפייתים ובין שאלה היבנו הזדמנות לא צפויה לאגור מחשבות ושאלות בנוגע לתגובותיו הפיזיו- רגשיות של הצופה, נוכח המניפולציה המתוחכמת של ה'מקום' שמכריח את המשתתף למלא תפקיד פעיל מנטלית בסביבה פיזית, בעודו עומד על דרגש צר ולא בטוח, המצטרף לכל שאר אילוצים שנמנו מוקדם יותר.

מחול ריטואלי, פולקלורי או מחול חברתי כוללים מתוקף הגדרתם השתתפות פעילה של מבצעים לא מקצועיים, בעוד מחול בימתי, על סוגותיו, אף זאת מתוך הגדרה, מותיר לצופה תפקיד פאסיבי בלבד. ב'טטריס' נופצה המוסכמה הזו באופן מרתק כשהצופה נמצא בתפקיד כפול ומשולש הן פנימית, כנטען לעיל והן חיצונית, כצופה ונצפה בו זמנית ובכך ממלאה היצירה תפקיד פולחני-חניכתי של הצופה לחוויה מחולית עכשווית.

– אורה ברפמן, בלוג "ריקודיבור"

 

 

תרגומים חלקיים מתוך ביקורות בגרמנית:

"עם המוזיקה של אורי פרוסט ומרטין דני, וידאו, תאורה והתלבושות הפונקציונליות והיפות של לימור טל מפתחות תמונות הגוף של נועה דר מומנטום בלתי רגיל. אחרי 800 דקות הצופים מחייכים אחד לשני כי הם עברו יחד חוויה אסטטית יוצאת דופן. זה לא קורה הרבה בתיאטרון-מחול".

– "Frankfurter Allgemeine"

 

"העובדה שבמהלך ההופעה אנחנו חשופים למבטים של הצופים האחרים ושל הפרוטגוניסטים קשור לקונספט הגאוני של העבודה הזאת. כי כאן העיסוק הוא בהסרת הגבולות בין החלל הציבורי לחלל הפרטי וזה מתאפשר בעזרת שינוי קיצוני בפרספקטיבה".

– "Munstersche Zeitung.de"

 

נועה דר מצליחה תוך 80 דקות לגרום לנו להרגיש כמו חלקים במשחק טטריס.  .היא מצליחה לישׁם את עקרון האינטראקטיוויות, כפי שהוא מקבל ביטוי בתרבות המחשבים והמדיה באופן עוצר נשימה".

– "Frankfurter neue presse"

 

 

 

No Sidebar

This template supports the unlimited sidebar's widgets.
For adding widgets to Footer sidebar Click Here