אינוונטר – עיתונות
הקושי של פרידה ממפעל חיים, או ממקום שבו התקיים מפעל חיים, מוליד לעיתים יצירה בפני עצמה. זה סוג של סיכום, סוג של ריפוי עצמי מהקושי שהאמן זקוק לו. כך עשתה נעה דר כאשר התבשרה סופית שעליה לפנות את הסטודיו שלה העומד בפני הריסה. תפאורות הוצאו מהמחסן , אורגנו בסטודיו ליצירת תפאורה ליצירת פסיפס מרשים של 10 מיצירותיה.
בשבילי, להיכנס לסטודיו זה כמו להיכנס לתוך מערת הזיכרונות. אני לא זוכרת בפירוט את מהלך היצירות אבל אני כן זוכרת את התפאורה. למשל, את פיסת הדשא הירוקה מתוך "ראשים בדשא", את כיסאות הנוח מתוך "עננים ומרק", הכנפיים מתוך "אייזרוס פרידה" וכמובן את המיבנה של "טטריס". כצפוי דר שוטטה, מהרהרת ורוקדת בין התפאורות, נוגעת, מתעטפת בהן. והיו לי גם הפתעות, לא זכרתי את הכפפה עם האצבעות הארוכות מתוך "אייזרוס פרידה", ובשבילי זאת הייתה הזדמנות אחרונה לדלות פריט זיכרון שנשכח. פתרון מעניין היה השימוש בסרט אדום שבעזרתו דר תחמה איזורים ליצירת דימויים של סטודיו בהם למדה או יצרה כאשר היא מעצבת את החלל מחדש תוך שהיא מזכירה את המקומות. לא הכרתי את העבודה עם המסכה של חיה, אבל האופן שבו הגוף התנועע איתה היה מצויין. לא פשוט לרקוד עם מסכה.
הבחירה של דר להשמיע קטעים מוקלטים מתוך חזרות מעניקה ליצירה רובד נוסף של תיעוד היסטורי. לא תמיד היבנתי את המילים שדיברה במהלך היצירה. רשימת המוזיקאים שיצרו לה מוסיקה היא מרשימה ובהם אבי בבלי, ישראל ברייט, קרני פוסטל ולהקת הטרקטור. בין הרקדנים שרקדו ביצירותיה נמנים מיכל מועלם, שלי קלינג, איריס לנה, עלאיה שליט, ניר דה וולף, מור ורדימון והרשימה ארוכה.
יותר מכל הרשימה דר עצמה. אישה לא צעירה עם פנים מעניינות, עיניים חכמות, ולה יכולת טכנית של רקדנית במיטב שנותיה עם בגרות של רקדנית ותיקה. מה אפשר לשאוף יותר מזה? בסוף היצירה היא מכסה את כל התפאורות בבד ענק, כמו שנוהגים לכסות רהיטים לתקופה ארוכה של היעדרות. הפעם זה לתמיד. כן, זה עצוב, אבל בה בעת חשבתי איזה עושר של עשייה נהדרת חבוי שם. היא איתגרה את עצמה ביצירה שבאה ממקום של אכפתיות והרבה יושר אמנותי. וכמובן כשרון ויידע המהווים בסיס מוצק לכל מה שיצרה. בסופו של דבר, "הרי הכל עובר, חביבי." דר יכולה להסתכל על הבד הענק שמכסה את התפאורות של יצירותיה בסיפוק, נחת ואפילו אושר. היא לא בזבזה את חייה לריק, ונראה שעדיין לא אמרה את המילה האחרונה.
– רות אשל, "יומני מחול", אוקטובר 2019
חלקי תפאורה פזורים, תלבושות ישנות תלויות על קולבים, ארגזים, פוסטרים של הפקות עבר וברקע קולות של רקדנים ושותפים ליצירה מדברים — כל אלה קיבלו את פני הבאים לסטודיו של נעה דר ברחוב לסקוב בתל אביב. קהל רב הצטופף במסדרונות הקצרים והצרים של הסטודיו הקטן הזה. עוד לפני שכבו האורות והמופע התחיל עמדה בגרון תחושת מחנק. לא רק פיזית אלא גם רגשית, מפני שבחלל הזה התאמנה ויצרה דר מ–2006 וכעת היא עומדת להיפרד ממנו לטובת פרויקט מגדלים כלשהו. במקום מסיבת פרידה החליטה הכוריאוגרפית לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב ויצרה עבודת מחול ששמה "אינוונטר". היא תועלה שוב מיום חמישי עד שבת.
לאחר שהסתיים הסיור באחורי הקלעים של הסטודיו מוזמן הקהל להתיישב. גם כאן, ואולי בגלל הקיץ הבלתי נגמר, נדמה שהאוויר לא זז. התפאורה פרושה כמו באתר ארכיאולוגי, כאילו במקום להרוס הכל הגיעו הדחפורים ומצאו את שרידי כל מה שהיה כאן — הביוגרפיה היצירתית של דר, שכל מופע בה הוא כמו פיגום למופע שאחריו. הסאונד כלל הקראה של רשימת העבודות ממש כאילו היו מוצגים בתערוכת עתיקות — נושא העבודה, היוצרים השותפים, הרקדנים. דר עומדת במרכז הבמה ומקפלת מעליה תלבושות. גם היא כמו תל ארכיאולוגי רב שכבות. בכל פעם מואר חלק אחר בסטודיו שבו ניצב פריט תפאורה מתוך המופע עליו מדברים.
בשביל אלה שעקבו אחר יצירתה של נעה דר מראשיתה ועד היום המופע הזה הוא אירוע מרגש במיוחד. זוהי חזרה לא רק למה שראינו על הבמה, אלא לתקופה שבה נוצרו כל אחד מהמופעים, וכן מעין מכונת שיקוף להתפתחות שחלה במחול הישראלי — ושדר מגלמת אותה. גם הרקדנים שנשמעים ברקע נותנים את התחושה שכמעט כולם היו בניה של דר, כלומר גדלו להיות חלק משמעותי בסצינה המקומית (רננה רז כדוגמה אחת מיני רבות). זוהי כמובן הזדמנות לראות את הרעיונות והתמות החוזרות אצל דר לאורך השנים — כשהמעניינת שבהן לדעתי היא העיסוק שלה בכאב בכלל ובפציעה עצמית בפרט. היא עשתה ועושה שימוש בתנועות של פציעה, גירוד, הכאה. גם בכוריאוגרפיה עצמה, כפי שהעידו כמה מהרקדנים, היה תמיד קושי טכני גדול. כשרואים את דר רוקדת, שריריה מסותתים ורגליה חזקות מאי פעם, מבינים שהקושי הזה הוא חלק אינהרנטי מהתנועה הטבעית שלה. הגם שתמיד היתה יוצרת מוערכת, נדמה שאף פעם לא היה לה קל לשרוד בסצינה המקומית, מפני שהפרויקטים שלה היו כל כך דייקנים ומורכבים.
בהמשך המופע, לאחר שהסתיימה הקראת המופעים, תנקוב דר גם בשמות של כל חללי החזרות שבהם עברה עד לזה הנוכחי. הטלטלות והנדודים הפיזיים אינם רק עובדה בקורות החיים של דר — יש בציון שלהם כדי לומר משהו גם על הקושי ליצור בהעדר חדר משלך. המאבק הבלתי פוסק להצליח בכל זאת קיים לכל אורך המופע, באופן ממשי ומטאפורי. בשביל דר, כך נדמה, כל תהליך יצירתי הוא מאבק, לא נוח, סבוך ומפותל. היא לא מעוניינת שיהיה נוח לאף אחד — לה, לרקדנים ובוודאי שלא לקהל. דוגמה לכך אפשר לראות באחד המופעים היותר שאפתניים שיצרה — "טטריס" — ובו הקהל מוכנס למתקן מיוחד, כשרק ראשו מציץ מעל פני השטח — שם זזים הרקדנים. תחושת אי נוחות עוברת בגוף כשנשמעות ההוראות שניתנו אז לצופים, ושמורות להם לקום/לשבת/להסתובב/להרים ידיים וכן הלאה.
כשדר מגיעה לתפאורה של "טטריס" היא עוטפת אותה בתכריכים, ספק כדי לקבור אותה, ספק כדי להכין את השטח לשיפוץ. בין כך ובין כך זהו אקט שובר לב של פרידה. דר, שעבודותיה תמיד כללו צד פילוסופי ותיאורטי משמעותי מאוד, מצליחה ב"אינוונטר" להעמיד את הגוף והחומר במרכז. הפרידה מהסטודיו שלה אינה רק סוגיה נדל"נית, אלא גם פותחת סדרת שאלות על היחס שבין הממשי והיצירתי, על התנאים שבלעדיהם אי אפשר לעשות אמנות או אולי על האמנות שנוצרת תחת תנאים בלתי אפשריים. כמו ב"נוע תנוע" גם כאן תענוג לצפות בדר הרוקדת, מסורה כולה לכוריאוגרפיה ולתנועה. יש לקוות שהפינוי הצפוי לא יגרום לה להפסיק ליצור.
– טל לוין, "הארץ", נובמבר 2019
אמנות נקודה – יובל מסקין – 18.10.19 להאזנה אונליין | כאן
אמנות נקודה – יובל מסקין. לתוכניות נוספות היכנסו לעמוד התוכנית באתר כאן או הורידו את אפליקציית כאן OD
– ראיון של נעה דר עם יובל מסקין בתכנית "אמנות נקודה" ברדיו "כאן – תרבות", אוקטובר 2019
מה נותר ממה שנמוג – על תהליך יצירת 'אינוונטר' – מאמר מאת נעה דר:
בפברואר 2019 נודע לי שהסטודיו שבו אני עובדת כבר 15 שנים, מיועד להריסה בעוד כחצי שנה, ושתחתיו ייבנה מגדל דירות יוקרה. הידיעה לא עוררה בי התרגשות לקראת הזדמנות לשינוי והתחדשות, אלא כאב חד ועמוק של אובדן. כתם מעגלי שהתפשט מהמרחב העירוני ההולך ומנושל מהציבור בתהליך של הפרטה ובאיצטלה של ״התחדשות עירונית" (כפי שיזמי נדל"ן אוהבים לכנות זאת), ושתוצאותיו ניכרות בבירור במתחם קפלן שבו ממוקם הסטודיו שלי – אותו כתם התרחב והגיע עד למרחב האישי שלי ואיים לנשל גם אותי. ההודעה על הרס הסטודיו הצפוי הייתה רגע של מגע מוחשי ופוצע בין המרחב הציבורי המשתנה והשפעתו על המרחב הפנימי ביותר – מרחב היצירה.
במתחם רחוב קפלן בת"א נבנו בשנות ה־50 וה־60 בנייני ציבור רבים, בתים למשכנם של איגודי יוצרים וארגונים ציבוריים שכולם אחזו באידיאולוגיות ציוניות וסוציאליסטיות. בין אלו היו "בית בני ברית", "בית הסוכנות היהודית", "בית הקיבוצים", "בית העיתונאים", "בית האיכרים" וגם "בית הסופר" ע"ש שאול טשרניחובסקי, השייך לאגודת הסופרים העבריים ובו, באולם ששימש בעבר לאסיפות האגודה ולאירועים חגיגיים של הסופרים, ממוקם הסטודיו שלי.
התכנית הראשונית לעיבוד הפרידה מהסטודיו, שבסופו של דבר יצאה לפועל מאוחר יותר, הייתה לקיים אירוע שיגיב למהלכי השינוי הפועלים על המתחם והאזור העירוני שבו הוא נמצא, ויתבונן במהות "הבית" כמיכל חומרי ליצירה רוחנית, אמנותית ואידיאית, המיועד לשמש עוגן של יציבות ועמידות. מידת השבריריות שלו נחשפת כאשר הערכים שאותם היה אמור לאצור נמוגים ומאבדים מתוקפם מול התחזקותן של מגמות חברתיות וכלכליות סותרות. האירוע תוכנן להתקיים בשלושה מעגלים קונצנטריים – הראשון בחוץ, במתחם רחוב קפלן עצמו; השני ברחבי "בית הסופר"; והשלישי, הפנימי ביותר, יתרחש בלב הבית – בסטודיו.
שם בסטודיו, כגרעין האירוע, תוצג יצירת סולו חדשה שתהווה סיכום ופרידה מהבית הפיזי שבו יצרתי מחול, שמהותו היא אנטי־חומרית. פרידה מחלל פיזי המכיל תוכן חמקמק ונמוג – יצירה תנועתית.
התכנית הייתה שחלקי התפאורה והאביזרים שהותירו אחריהן היצירות יוצאו במהלך המופע מהמחסן עד שימלאו עד אפס מקום את חלל הסטודיו בחומר מוצק, עד שלא ייוותר בו עוד מקום לתנועה.
יחד עם המערבולת הרגשית של הצורך להיפרד, עלתה בי השאלה – למה כל כך קשה? מה יש בארבעת הקירות האלו שגורם לכאב הזה? הבנתי שההיצמדות לקירות נובעת מהצורך להיאחז בממשי, במה שישנו, שבעצם היותו קיים תוחם ומחזיק את מה שכבר איננו. החלל נושא את תהליכי היצירה ותוצרי התהליכים שהתקיימו בין קירותיו וכבר לא קיימים. הרי כל מה שנשאר הוא תיעודי וידיאו דו־ממדיים באיכות כזו או אחרת, זיכרונות של השותפים ליצירה, אולי גם של קהל צופים. והכל בפרגמנטים, מתפוגג ומתערפל. לעומתם, התפאורות והאביזרים העשויים מבד, עץ ומתכת ממלאים את המחסן שבסטודיו בממשות ודאית ונוכחת. הם העדויות שנותרו למה שכנראה התחולל כאן.
אמנם התכנית המקורית הייתה ליצור מהאינוונטר שבמחסן תל אשפה, או אולי יפה יותר – תל ארכיאולוגי, שימלא את כל הסטודיו ולא יותיר מרחב לנוע בו. אבל ככל שצללתי לעבודה, עניין אותי יותר ויותר דווקא הפוטנציאל המסתמן לתנועה במרחב החדש שעשוי להיווצר בסטודיו, כשיתמלא באותן תפאורות או עטיפות שכמו בתים הגדירו בעבר את העולמות שבהם חיו היצירות. רציתי להשתמש בנוכחות שלהן כמו בממצאים ארכיאולוגיים שמסמנים תוכן ומהות שנמוגו, כשאותה מהות נמוגה, היא זו שבמקור יצרה והפעילה את האובייקטים. לתת לאותן שאריות, כמו אלו מתרבות נכחדת, להוות נקודות מוצא למהלך שמבקש לזקק בעזרתן מהות עכשווית. מתוך כך, השאריות החומריות שנותרו הפכו לאובייקטים מחוללי שיחה עבורי. עוגנים חושיים לזיכרון מתעתע. מחסן הסטודיו הפך להיות מחוז של זיכרון ושלח אותי לשוב ממנו אל הסביבה החיה של ההווה. או במילותיו היפות של ט.ס אליוט: "מַה שֶּׁיָּכוֹל הָיָה לִהְיוֹת וּמַה שֶּׁהָיָה מַצְבִּיעִים אֶל קֵץ אֶחָד, וְהוּא תָּמִיד הוֹוֶה".
רולאן בארת דיבר (אמנם בהקשר לצילום), על כך שהאובייקט מצית זיכרון פיזי ונושא איתו הקשרים היסטוריים, גיאוגרפיים, חברתיים ופוליטיים, אובייקטיביים לכאורה. זו הנקודה שבה התחלתי:
האמצעי הראשון היה סריקות שונות של אינוונטר התפאורות והאביזרים המצוי במחסן. בהתחלה מתוך הזיכרון בלבד, כיוון שלמחסן עצמו טרם העזתי להכנס. אז מה נמצא במחסן מאחורי כל הערימות של העבודות המאוחרות יותר? תפאורות, תלבושות ואביזרים של כ־30 עבודות שונות שנוצרו ב־25 השנים האחרונות. הסריקה השנייה בתור ביקשה לקבל מפרט מלא של האינוונטר הפיזי השייך לכל אחת מהעבודות – כמה ואילו מסכים, כיסויי רצפה שונים, אביזרים, תלבושות? בסריקה הבאה, שחזרתי את המיקום של כל אחד מהפריטים בחלל המופע המסוים ואת השימושים שנעשו בו.
עדיין דחיתי את הכניסה הפיזית למחסן ככל יכולתי כיוון שכל אובייקט שם נשא איתו גם את ה"פונקטום" במילותיו של בארת – את הדקירה. לעתים כואבת, אבל תמיד מציפה חוויה ייצרית וחושנית, מושא לתשוקות ומחוללת התרגשויות. הבנתי בדיעבד שבקושי הזה, בהתמודדות עם "הדקירה", נמצאת מהות העבודה הנוכחית – פיענוח של משמעות החוויה הטמונה באובייקטים. למשל, חוויית המפגש המחודש עם התוכי מ'אייזאורוס-פרידה' שיצרתי בשנת 1998 ולבישת הכפפה מאותה עבודה 24 שנים אחרי יצירתה – הייתה מסעירה ומציפת רגשות כמו מציאת בנים אובדים. רק שבמקרה זה, הבן לא גדל עם השנים אלא נשאר בדיוק כשהיה; רק אני השתניתי. כך שממקום ההצטלבות של העבר עם ההווה והפערים המצויים במפגש העכשווי עם אובייקטים מהעבר – המשכתי הלאה.
המפגש והמגע הישיר עם האובייקטים יצר את הסריקות הבאות שנגעו יותר למהויות: סריקת התמות המרכזיות של כל אחת מהעבודות וגם סריקה פנימית שבחנה את המשקע הרגשי שהשאירה בי כל עבודה ואיך אני תופסת כעת את התפקיד שמילאה במהלך הכולל של גוף היצירה שלי. הסריקות, שהעלו ים של פרטים, הובילו אותי לשאול במה להתמקד ולאן לצלול. הבחירה נפלה על העבודות שהספקתי כבר להתרחק מהן, הקדומות יותר. הן גירו אותי למפגש מחודש איתן מפרספקטיבה של עשרות שנים. בחרתי בעשר עבודות שנוצרו בין השנים 1994 ל־2003.
כאשר התחלתי לתכנן את החלל שרטטנו על שקפים תכניות סכמתיות של הצבת התפאורה של כל אחת מהעבודות כפי שהוצבה במקור, והנחנו אותן אחת על גבי השנייה, כך נוצר תל ארכיאולוגי של תפאורות. המנח הזה לא אפשר עבודה פרטנית עם האובייקטים ולכן המחשבה הבאה הייתה למקם את התפאורות כך שכל אחת מהן תוצב כפי שהוצבה במקורה, אבל תוסט לחזית שונה. במקום תל, נוצר סוג של יער או מבוך שאפשר לאלמנטים השונים להיות חשופים אבל גם לטפס אחד על השני, לחפוף ולהצטלב כך שמרחבי העבודות פלשו אחד אל תוך השני.
אחרי ההצבה בחלל של האובייקטים, עלו שאלות התוכן. כיוון שלא התעניינתי בשחזור וגם לא בשימור העבודות, ולמרות שנידונתי לכישלון, ביקשתי למצוא ולזקק מהות בסיסית מתוכן, גרעין מרוכז שאותו אצליח לדלות ולאחוז ממכלול היצירות, כשם שניתן לאחוז בתוכי מהגומי, האביזר מ'אייזאורוס פרידה' שמצאתי במחסן. לגלות את הדבר המסוים שיישאר אצלי ביד, גם אם רק מטאפורית.
הדרך לשם עברה בנקודות המגע ובהשפעות ההדדיות שהתחוללו בין המרחבים הפיזיים של העבודות השונות, כמו גם בין החללים הטעונים בחומרים הלא מוחשיים שלהן. התהליך נוצר מהמפגשים של הזיכרונות עם האובייקטים ובאמצעות התכה של עבודה אחת עם אחרת, של זמני עבר והווה, עדויות כתובות ומצולמות מאז מול פרספקטיבות ותובנות עכשויות.
הנרטיב האישי שלי הצטלב ולעיתים התנגש עם זיכרונות מקבילים שהקליטו ושלחו אליי רקדנים ורקדניות שהשתתפו בתהליכי היצירה השונים. בפס הקול הרב־ערוצי שנוצר נפגשו אלו עם הנחיות לאותם רקדנים שכתבתי במהלך תהליכי היצירה המשותפים שלנו, יחד עם קטעי מוזיקה מקוריים של המופעים שיצרו שכבה נוספת. זו הונחה על גבי הקלטת הוראות שנתתי לעצמי במהלך תהליך היצירה הנוכחי.
העבודות שהיוו את חומרי הגלם של 'אינוונטר' בוצעו במקור על ידי להקת רקדנים ורקדניות. כאן, המבצעים המקוריים נכחו בזיכרון ובקולם בלבד, ותפקידיהם השונים הותכו גם הם ובוצעו על ידי, הכוריאוגרפית, בלבד. בקטע מסוים לדוגמה, רקדתי את תפקיד הרקדנית ובה בעת את השחקן המנהל דיאלוג עם הרקדנית, שנקטע על ידי הכוריאוגרפית שפונה אל הקהל בתפקיד עצמה, תוך כדי ביצוע פעולות של עובד במה.
המבנה המבוכי של החלל בסטודיו שנוצר מתוך המפגש הפיזי של הצבת תפאורות מעשר עבודות שונות הדהד ברב־שכבתיות של פס הקול על משלביו השונים והלאה בדמות הכוריאוגרפית/מבצעת יחידה שמדברת ורוקדת את עצמה כיום כמו גם את תפקידי הרקדנים של אז. מבצעת פעולה משולשת של היזכרות, התבוננות בזיכרון ותגובה אליו.
פעולות הפירוק של חומרי העבודות והרכבתם מחדש יצרו הלחמים חדשים שבהם אביזרים ממופעים שונים נפגשו עם חומרים תנועתיים שמקורם באחרים. ציטטות תנועתיות מתוך עבודה מסוימת נרקדו על משטח מתפאורה של אחרת, ואביזר שבעבודת המקור היה לו תפקיד מאיים קיבל הזדמנות להפוך את עורו ולהפוך כלי לשעשוע ובדיקת גבולות. כסאות נוח שבעבודה המקורית היו נייחים הופכים כאן לפרטנרים לריקוד, מייצגים אולי זוג רקדנים שאמנם נעדרים פיזית, אבל הזיכרון שלהם מושמע בפלייבק. בהמשך הכיסאות ממשיכים להחליף דימויים והופכים לכנפיים ואז לסירה ומסיימים כסוג של אנדרטה בדמות מגן דויד.
ההתכות וההלחמים של מרכיבים שונים, זמנים ופרספקטיבות באים לידי ביטוי, למשל, באופן שבו זיכרון מוקלט של רקדן המתאר את מה שנחקק בו מחויית העבודה עם אביזר מסוים לפני 25 שנה משמש כפס הקול לקטע חדש שיצרתי עם אותו אביזר. הקטע החדש לא משחזר את הקטע המקורי, אלא נובע מהדיאלוג שנוצר בין הזיכרון שלי מהעבודה המשותפת וזה של הרקדן כפי שהוא מתבטא בזיכרון המוקלט ששלח אליי. מציב אותם זה מול זו. או למשל, בקטע שבו אני לובשת ומשתמשת באביזרים שבמקור שימשו ארבע דמויות שונות מאותה עבודה. כאן, ההתכה שלהן לאחת יוצרת דמות שלא הייתה קיימת בעבודה המקורית. זו דמות מרובת פנים, קרועה בין קצוות, רוצה מהכל ונכשלת בהכלת הריבוי.
הניסיון לקשור ולהכיל את מגוון האובייקטים שבמרחב המופע המתפקע מתפאורות ואביזרים בא לידי ביטוי בחלק שבו חוט גומי אדום נמתח ונקשר בין האלמנטים השונים שבחלל. אני מסמנת איתו, על פי סדר כרונולוגי, את קווי המתאר של חללי הסטודיואים שבהם עבדתי כרקדנית וכוריאוגרפית במקומות שונים בארץ ובעולם, עד שמגיעה לסטודיו הנוכחי המיועד להריסה. הגומי אמנם מחבר אבל גם מושך, מסיט ומפיל. פורע את הסדר הקודם לסדר אחר, חדש, בעוד שברמקולים נשמעת רקדנית הנזכרת בתהליך היצירה של העבודה בית מ־2001.
אני מקווה ש'אינוונטר', שנע בין זמנים, נקודות מבט ואתרים שבהם יצירות נוכחות בזיכרון האישי והמשותף, יוכל להכיל גם את הניסיון שעשיתי כאן לתמלל חוויה חושית, חושנית ואסוציאטיבית כמו תהליך היצירה של המופע. הניסיון האבוד מראש לתרגם פעולה כזו למילים מתכתב עם הניסיון הקיים בבסיס היצירה של 'אינוונטר' – לדלות מהות מריבוי חומרי הגלם המוחשיים ואלו הממשיים לא פחות שנותרו רק בזיכרון, מתפוגגים ומחליפים צורה, לא ניתנים לאחיזה.
– פורסם במגזין 'מחול בישראל' בעריכת רות אשל, אפריל 2022
