ארניקה – עיתונות

מרפא לנפש; הביקורת הראשונה שכתבתי על נעה דר הייתה לפני שמונה שנים, כאשר העלתה את יצירתה הגדולה "גיד אכילס".  באותה הזדמנות כתבתי בין השאר שדר "מעמידה את התנועה במרכז ככוח המניע לא רק את הגוף אלא גם את הנפש. התנועה שוב איננה אמצעי-ביטוי חיצוני או מלאכותי… מחול איננו עוד אוסף של מחוות גוף, או תיאור בתנועה. המחול הוא סוד התנועה, או בפשטות אין שום תנועה שאיננה מחול. עמידה במקום ללא תנועה היא תנועה, היא מתחילה ומסתיימת בתנועה. כך גם ההליכה, או מגע כמו ליטוף או מכה, ואפילו פעולת אקראי כמו גירוד, דגדוג או עיסוי.

במהלך השנים וביצירותיה הבאות המשיכה דר את המסע שלה אל סוד התנועה והמחול, בניסיון לפענח עולם מורכב של יחסים בין רקדנים ליצירה, בינם לבין הבמה שהם מופיעים עליה, ובינם לבין קהל – כפי שבחנה בריכוז רב ביצירתה הגדולה האחרונה "טטריס". הפעם היא ממשיכה לנוע בדרכים, מחפשת פיענוח אישי לתנועה שיצרה בעשרים השנים מאז הייתה בין מקימי להקת "תמר"בירושלים.

וכך, לפני כשנה, כשהוזמנה ליצור עבור "זירת מחול – פסטיבל ישראל" מצאה נעה דר את עצמה לבדה בסטודיו, ממתינה להשראה הנכונה ובתוך כך מוצאת את עצמה מתחילה לרקוד אחרי הפסקה ארוכה, ושוב נחבלת כדרכם של רקדנים, ושוב משתמשת בתרופת הפלא "ארניקה" – המופקת מצמח המרפא בעל עלי הכותרת הצהובים – שליוותה אותה כרקדנית ואת הרקדנים שלה במסירות ונאמנות.

התוצאה, שהועלתה בפסטיבל ישראל השנה, הייתה רבע שעה של יצירת סולו לשירים של טום ווייטס. אבל יחד עם היצירה הזאת נולד רצון להביט פנימה אל מה שניסתה והצליחה לעשות כיוצרת, בשפת תנועה שלה, בחוויות אישיות. אלה באו לידי ביטוי בעיקר בקטעי סולו שהיו ביצירות קודמות, ואשר אותם החליטה לשלוף מהן, ויחד עם פרקי יצירתה האחרונה ליצור רצף של 17 קטעים קצרים, מדקה  ועד חמש דקות.

התוצאה היא מסע מרתק ולרגעים עוצר נשימה בזמן ובמהות התנועה. לכל קטע יש חיים חדשים, פה ושם אפשר להיזכר במה שהיה פעם, ובמרקם המשותף נוצרת התחושה של משהו חדש, מקורי. סיכום ביניים רטרוספקטיבי בדרך אל הבלתי נודע.

דר החליטה כי את הקטעים ירקדו חוץ ממנה עוד שתי רקדניות – מיכל מועלם שהותירה בשעתו רושם עז ב"גיד אכילס" ושירה רינות שהצטרפה ללהקתה של דר מאוחר יותר. בתחילת המופע הן נכנסות כעקרות-בית עייפות אל הבמה שעוצבה על ידי דר כמין תחנת-רכבת, או אולי חדר-המתנה לרופא, עם טור מושבים לאורך פאת-הבמה הימנית. בזו אחר זו הן מבצעות בשלמות מרתקת את הקטעים – מועלם את קטעי הסולו שרקדה בשעתו ב"גיד אכילס", לצלילי מוזיקה של הנרי פרסל, שירה רינות בקטעים מ"מוזר" ו"מוזיקה על פני המים", למוזיקה של אלני קורינודו והנדל, ודר עצמה את פרקי "ארניקה". על הבמה מופיע גם נגן הגיטרה החשמלית אורי פרוסט שמחבר בנועזות מרתקת את כל קטעי המוזיקה השונים לפס קול מודרני, חזק מאוד, ונוכחותו הגבוהה – בנגינה או בהמתנה – מחזקת את תחושת הדואליות של חיבור וניתוק המתקיימת בין אנשים הממתינים למשהו בחלל זר.

החיבור והניתוק הם גם מרכיב חיוני בדרך הגשת הקטעים, כאשר כל אחת מהרקדניות איננה ניגשת אל הקטע שלה מבלי שקדמה לכך הכנה – מהתבוננות ברקדנית שקדמה לה ועד התכוונות אישית לקטע שלה.
השילוב המקרי ביניהן מתרחש פעמיים, אך הוא קצר מאוד, ויותר משהוא רומז אל מה שהיה יכול להיווצר הוא מעיד על העולם הפנימי והאישי של כל אחת מהן.

"ארניקה" של נעה דר הופכת למחול מרתק ומרגש שמצליח להפוך מסדרה של קטעי-סולו ליצירה מורכבת מאוד, רבת שכבות, שנוגעת עמוק בשורשי המחול – כרעיון וכביצוע- ובמהות אמנותם של הרקדניות, שבמופע הזה פורחות כפרח הארניקה, עם עלי הכותרת הצהובים שלו, שממנו מופקות תרופות הפלא לחבלותיהן, לפציעותיהן ולצינון שתוקף לפעמים. וכך "ארניקה" כולו הופך מיצירה אישית, פרטית, למופע שהוא מרפא לנפש הצופה העורג לחווית-מחול אישית שלו.

– צבי גורן, "אתר הבמה", דצמבר 2007

בזמן האחרון אני הולך ומשתכנע שהתיאטרון הטוב ביותר שנוצר היום בארץ הוא דווקא המחול. בתקופה שבה יושרה אמנותית ואמירה אסתטית מובהקת הופכות ליותר ויותר נדירות על במות התיאטראות הרפרטואריים, מפגש עם יוצרי המחול המקומיים הוא כמעט תמיד משב של רוח מרעננת. כך למשל בשני מופעי מחול שעלו לאחרונה.

נעה דר, כוריאוגרפית מוערכת, חזרה לרקוד אחרי תשע שנות הפסקה, במסגרת יצירתה "ארניקה" דר כינסה 17 קטעי סולו ששובצו ביצירות שלה לאורך השנים, ולשה מתוכם עבודה חדשה לגמרי. את הסולואים חולקת דר עם שתי רקדניות נוספות: מיכל מועלם ושירה רינות, שתיהן חברות ותיקות בלהקה שלה. שלוש הנשים הכריזמטיות והווירטואוזיות האלה מבצעות ביחד ולחוד קטעי סולו קצרים וארוכים, עם מוזיקה קלאסית ושירי טום וייטס ברקע, תוך כדי דיאלוג מתמיד של הערכה הדדית של יחסי הכוח המשתנים.

המוזיקאי אורי פרוסט הוא השותף הרביעי בדיאלוג, עם צלילים צורמים ומטרידים של הגיטרה החשמלית שלו, שמייצרים הפרעות לתנועה של הנשים ולפעמים ממש מכפיפים אותה למקצב שהם יוצרים.

"ארניקה" היא מופע מלא דרמה: בהבעות הפנים, בתנועה, בדינמיקה שבין המשתתפים. בסופה של הדרמה הזאת יוצאים עם תחושה של זיכוך והתעלות נפש.

– מרט פרחומובסקי, "ידיעות תל אביב", מרץ 2008

המופע החדש של הכוריאוגרפית הוותיקה, "ארניקה", מצטיין בשפת גוף כובשת, ביצועים יפהפיים ומוזיקה סוחפת […] "ארניקה" נפתח כששלוש נשים נכנסות לבמה בבגדי יום יום. בקצה יושב אורי פרוסט ומנגן בגיטרה חשמלית. "מנגן" היא מלה שאינה ממצה את עוצמת הצלילים הקשים, הצורמים, הנשמעים כמו מכה. והם באמת מכה. מכה הרומסת צלילים אחרים אותם כתבו הנרי פרסל והנדל וטום ווייטס, לפיהן רוקדות הנשים, כל אחת בזמנה, כאילו סתם התאספו בחדר ומידי פעם קמות לרקוד.

לא ברור אם הגבר היחיד על הבמה, האוחז את הגיטרה, הוא חלק מהמשוואה מבחינת התוכן או שגם נגנית-אישה הייתה יכולה להלום בצלילים כאלו (כמו קרני פוסטל ב"פתאום ציפורים" של יסמין גודר). כך או כך, הנגן כאן משמש למראית עין לפחות כמשקל נגד מול הריקוד הנשי רב ההבעה.

יש נועם בריקודן, בשוני שביניהן, בישירות שבה הן מתייחסות למוזיקה ולחלל. נועה דר, הכוריאוגרפית שגם משתתפת, מפגינה יכולת ועוצמה. בריקודה, שנע בין זוויתי למעוגל וקופצני, נראה כי היא מנסה לתפוס מעט מקום בחלל, גם כשהיא רצה או קופצת. זה בולט מאוד בקטע לשיר של ווייטס, כשהתנועה בדרך כלל מסתיימת בכיווץ, בהפניה פנימה של כף רגל,של מרפק, של גוו.

שירה רינות, שרוקדת למוזיקה המענגת של פרסל, כולה הושטת איברים למרחקים. היא מערבלת את האוויר בקפיצות וסיבובים, ולעיתים נראים אבריה כמו מתרגמים את הצעדים הסבוכים של ריקודי החצר. קווי התנועה שלה ארוכים ויפהפיים. ההרמוניה ניכרת בריקודה, וגם בכאבה היא נשארת בגבולות של מחול זורם ואצילי.

גם מיכל מועלם, הוותיקה בין השתיים, יוצרת דמות מעניינת שכובשת את החלל בזינוקים ונפילות, כמי שמנסה להיחלץ מאיזו אחיזה שהחלל לוכד אותה בתוכו. בקטע וירטואוזי היא כמעט מתנפצת אל הרצפה, רק כדי לשוב ולהתרומם להמשיך להתגלגל ולבסוף להישאר פרקדן על הקרקע. המוזיקה הרחבה של הנדל מעיפה אותה לתוך החלל והגיטרה הרומסת של פרוסט לא מנצחת את הריקוד – היא אולי יכולה לכסות את צלילי המוזיקה החגיגית, אך לא את הרקדנית. בשלב מסוים עוזב פרוסט את נקודת הסאונד ועובר לשבת על כיסא לצד הרקדניות. זו רק מנוחה קצרה, משום שתיכף יחזור לגיטרה ולצלילים החזקים, שהם כביכול המנצחים, אך ניצחון טכני בלבד. אי אפשר ממש לגעת במה ששלושת הרקדניות מביאות אל הבמה מעצמן, מעוצמת יופיין והישירות של שפתן הריקודית הישירה.

זו עבודה מעניינת, קאמרית, שמצאה במה מתאימה בהאנגר של תיאטרון "תמונע" רחב הידיים. החלל הנוסף, הלא מנוצל, מעשיר את תחושת הזמן והמקום של ריקוד ש"יש לו זמן" לומר את שלו.

– גבי אלדור, "עכבר העיר אונליין", דצמבר 2007

לבמה עולות שלוש רקדניות לבושות בגדים יום-יומיים, נושאות תיקים גדולים, מקרינות אירופיות של פעם. הן מתיישבות על כיסאות הניצבים בשורה, משילות נעליים לוחצות, נוגסות תפוח, מוציאות מהתיק עיתון או ספר. נראה שהן ממתינות, אולי בבית נתיבות. כל אחת מרוכזת בעצמה. הגיטרה מפיקה צלילים קקופוניים מחרישי אוזניים. מתוך הרעש נולדות מנגינות אחרות – של הנרי פרסל, אליני קורינדורו, פרידריך הנדל ואחרים. ברגע שהמנגינה מתורגמת לתנועה, כל אחת קמה ורוקדת ריקוד משלה. לאחרות אין עניין בכך, וכל אחת רוקדת לבדה – כך במשך 17 קטעי סולו.

כל סולו בנוי היטב ואפשר לעקוב אחרי המהלכים החכמים בפיתוח סולם התנועות. נראה שהמחול עומד בפני עצמו גם ללא תמיכת המוסיקה. באחד מקטעי הסולו נעשה שימוש בתנועות רחבות וצרות תוך כדי בדיקת החלל; בקטע אחר תנועות מהירות קרובות לגוף גולשות לשטף תנועות גדולות ונדיבות.

נעה דר אוהבת למשש את החלל בידיה, לגלף אותו ככדור ולבטלו כאילו כתבה מלים בחול. חלק מהריקודים לקוחים מעבודות שלה מסוף שנות ה-90 ואפשר לזהות את התנועה האופיינית לה.

הביצוע מעורר הנאה. שלוש הרקדניות, בהן דר עצמה, בעלות טכניקה איכותית. דר, שנעדרה מהבמה כרקדנית זה כמה שנים, שמרה על הכושר והתחדשה. זהו מחול עמוק של רקדניות בעלות ניסיון חיים. עם זאת, העבודה מתארכת מדי וקטעי הסולו האחרונים אינם מוסיפים צבע ועניין חדש.

– רות אשל, "הארץ", דצמבר 2007

ארניקה – משחה לטיפול במכות ודלקות – הנה החברה הטובה של הרקדנים. אבל אולי כולנו זקוקים לארניקה כזו או אחרת בחיים עמוסי החללים הפנימיים והאישיים שלנו, שנעה דר, הכוריאוגרפית ואחת הרקדניות של המופע, מצביעה עליהם בשקט בחושך.

אל תוך "אולם המתנה" מגיעות בנפרד שלוש דמויות נשיות שונות (מיכל מועלם, שירה רינות ונעה דר) –  רקדניות אשר מבצעות קטעי סולו קצרים, אותם יצרה דר לאורך העשור האחרון. במחזוריות קבועה, כל אחת מהדמויות רוקדת את הסולו שלה ומשליכה את עולמה הפנימי ואת חלליה. הן מבצעות יכולת תנועתית מדהימה ומודעות גופנית אבסולוטית.

 מול שלושת הנשים המכונסות בעצמן ניצב "החוץ המשבש והמטריד" –  נגן גיטרה חשמלית (המוסיקאי אורי פרוסט), אשר מנגן צלילים צורמים וחותך ללא רחמים את ההרמוניה המוסיקלית (הנרי פרסל, אליני קורינדורו, פרידריך הנדל, טום וויטס), העוטפת את הנשים ותנועותיהן. משהו במחזוריות של סוגי המוסיקה (ההרמונית והצורמת) הזכיר לי את המחזוריות של החיים, של הטבע. האביב שמגיע אחרי חורף קר. האהבה שמגיעה אחרי האכזבה והכאב. מיכל מועלם (33), רקדנית בעלת רקורד מרשים בסצנה המקומית ואף האירופאית (רוקדת בלהקת סשה וולץ בברלין), טוענת כי הנגינה של הגיטריסט "לפעמים מוציאה אותך מהשקט שלך ולפעמים מחברת". לדבריה נוצרת מערכת יחסים עם הנגן, אשר דורש התייחסות להבדיל מהדמויות הנשיות אשר מכבדות את הפרטיות של כל אחת מהן.

מופע ארניקה בתיאטרון תמונע – עם המעטה המתעתע של הפשטות, עם התפאורה המינימליסטית והאינטימיות הנוצרת מחלל ללא במה וקהל שנמצא במרחק נשימה מהרקדנים – זרק אותי חזק ובלי פשרות אל סוף שנות השמונים שלי. אז בכפר אמנים קטן בצפון, אהבתי לראות הופעות באמפיתיאטרון הישן והפתוח, אהבתי את החבר הראשון שלי (מוסיקאי כמובן) ואהבתי לרקוד מחול (מודרני בלבד, לא מתוחכם כמו 'העכשווי' של היום).

כבר שכחתי כמה מרגש זה לצלול אל תוך מופע מחול, העוקר את הדיאלוגים הורבליים ונותן לגוף ולמוסיקה את הבמה לפלרטט איתנו הצופים, אבל גם להכריח אותנו לשאול שאלות ולבדוק מהם התשובות. תהליך שדומה קצת לחוויה בקורס ויפאסנה, שם במקום הנקי מסאונד, אפשר לפתוח צוהר אל הנשמה ולגעת במקומות שנשארים נעולים רוב ימי השנה.

מופע מקסים.

– חני דוידאור, "אתר 1909", 2008

אחרי העוצמה והדחיסות הפיזית של חווית 'טטריס' טורפת-חושים-ממקומם, שיצרה נועה דר עם נטי שמיע-עופר, עבודתה האחרונה של דר- 'ארניקה' היא אינטימית, מינורית במובנים מסוימים. היא שרויה כבשעת התבוננות נינוחה לאחור, מעין פסק זמן ברוח מסופקת ומהורהרת. אבל לא לגמרי.

לפתע חלל הסטודיו נקי, חשוף ומרווח דיו כדי לחוש בו נוח. עם זאת חווית הצפייה ממפלס ההתרחשות ללא הפרדה של ממש בין משטח המחול למשטח הצפייה, מותירה א-פריורי אי-פורמליות מובנית שמשפיעה על הציפיות מהערב. יש בעצם ההזמנה לשבת בסטודיו מרוח הניסוי מצד המחול המארח מחד ואוירה סלחנית מאידך מכיוונם של המתארחים, ואכן, עבודה מסוג זו שבה צפינו יצאה נשכרת מהמקום.

בערב ארבעה משתתפים; שלש רקדניות כולל דר עצמה והמוסיקאי אורי פרוסט על גיטרה חשמלית. פרוסט והגיטרה נמצאים שם בתפקיד החוט המקשר בין שרשרת פיסות קצרצרות של סולו שנותקו מתוך יצירות קודמות של דר מהעשור האחרון. תפקידו לא מתמצה רק בקישור מוסיקלי אלא גם בריבוד האמירה האמנותית והולכתה למקומות בהם לא ביקרה במקור בזמן אמת. המוסיקה של פרוסט מייצרת הרבה רעש מחריש אוזניים, סוג של מתקפה אלימה על אוזני אוכלוסיה נטולת הגנה. לא סתם אזכיר כאן את "קיר" של אוהד נהרין בו קבל כל צופה בכניסה לאולם זוג אטמי-אוזניים להגנה מפני 'נקמת הטרקטור'. המחול של נעה דר נע בשדה שהשיח בו שואב מקורות תרבות אחרים. המפגש בין השניים אינו מובן מאליו.

המופע מתחיל בכניסת הרקדניות בלבוש יומיומי: מיכל מועלם, דר ושירה רינות מהחוץ לסטודיו. במהלך המופע, שלשתן רוקדות 17 פיסות סולו ברצף. בין הזמנים הן יושבות בצד, מחכות לתורן. מהר מתחוור משחק מסקרן בין הגוף הרוקד לבין הגוף הפרטי החוץ-בימתי, כשהחלוקה הטריטוריאלית ביניהם חמקמקה ומתעתעת.

כל אחת מהנשים הרוקדות מביאה לבמה טווח גוונים משלה, אלא שדר רוקדת את השפה שלה בבהירות-יתר מטבע הדברים. מועלם ורינות מקרינות מעצמן על השפה האידיוסינקרטית של דר ויוצרות סינתתיזה מעניינת, במיוחד מיכל מועלם שמושכת את המחול למקומות אפלים, בועתיים יותר, עמוק לתוך עצמה. שלשתן רקדניות עם וותק ואישיות בימתית נוכחת ומרתק היה לעקוב אחריהן. דר הפתיעה. אחרי שנים של העדרות מהבמה, היא שבה בכוחות מחודשים, אנרגטית עוד יותר משהייתה זכורה לי, משוחררת יותר, פרועה ונועזת יותר מבחינת הבעת הגוף, אולי משום שוויתרה על מידה של כיווץ אברים פנימיים תוצר של יתר התכוונות, שליווה אותה לא אחת על הבמה.

מבחינת הלקסיקון, דר היא תוצר של העשורים הקודמים ולא אחת אפשר היה לזהות את הדימויים המובנים בסבטכסט בו היא משתמשת על ידי תנועות איור מילוליות. שימוש יתר בהעוויות פנים כדי לדייק במסירת מצבי רוח משתנים, או מחוות ידיים וגוף שבאים להחליף מילים, נתפסים בדרך כלל כחולשה של כוריאוגרף שאינו מוצא דרכים להתבטא באמצעות המדיום בו הוא פועל כדי להעביר את כוונותיו. היו תקופות בעבר שבהם שימוש במימיקה ופנטומימה היו חלק משפת המחול אבל הם חלפו מזמן. נועה הייתה בין הבודדים שלא ממש ויתרו עליהם. דווקא צפייה מרוכזת בשפה הנועה דרית על כוחה ועל חולשותיה עוררה במפתיע מחשבות על ביטויים מעבודות של מץ אק. משהו בדקדקנות ההכנה ברמת הדימויים המפורטים, בהקפדה דקדקנית בעבודת כפות ידיים. ואין כל כוונה או צורך לערוך השוואות.

אולי זו הקירבה האינטימית לגוף המחולל, המתחולל בגובה העין, אולי החלל הלא רשמי, ספסלי העץ, עץ הפיקוס רחב העלים המואר מאחורי קיר הזכוכית של הסטודיו. אולי דר השתפרה, אולי רמת הסלחנות והסקרנות מהספסל הייתה גבוהה מהרגיל.

בערב מרתק זה, דר כמבצעת הייתה מעולה, משוחררת, מצחיקה וכמעט מפלרטטת. היה תענוג לצפות בה ובשתי הרקדניות הנוספות.

– אורה ברפמן, בלוג "ריקודיבור", מרץ 2008

איחוי בתנועה; בחלל המעוצב כאולם נוסעים בשדה תעופה, שלוש רקדניות מחכות למטוס. הרקדניות הן נעה דר, מייסדת להקת המחול הקרויה על שמה; מיכל מועלם, בעבר סולנית בלהקת נעה דר וכיום רקדנית בלהקתה של סאשה וולטץ'; ושירה רינות, שעובדת עם דר שש שנים ורוקדת גם ב"טטריס" (מופע המבוסס על כוריאוגרפיה של דר ושל האמנית הפלסטית נטי שמיע עפר, שעלה בבכורה בפסטיבל עכו 2006 וזכה בו לציון לשבח).

דר, שלא רקדה זה תשע שנים, חוזרת לבמה כרקדנית במופע "ארניקה" (כשם המשחה המטפלת בכוויות, פציעות וכאבי שרירים). המופע מציג 18 קטעי סולו קצרים, הנמשכים דקה עד ארבע דקות. "אלו קטעי סולו שאספתי מהעבודות שלי במשך כל העשור שעבר", אומרת דר. "בודדתי אותם, עיבדתי אותם מחדש, ועכשיו הם מוצגים זה לצד זה אף על פי שבבסיסם הם חלקים מעבודות שונות".

את קטע הסולו שעל שמו קרוי המופע יצרה דר ביוני לקראת פסטיבל ישראל, שם הציגה אותו על הבמה. "כשהתחלתי לעבוד על 'ארניקה' הרגשתי שוב את הרצון לעלות על הבמה, לרקוד מול הקהל ולהופיע – רצון שלא הרגשתי כבר תשע שנים", מספרת דר. "השינוי בי, ממי שרצתה להתרכז בעשייה כוריאוגרפית למי שרוצה לעלות שוב על הבמה, הביא אותי לבחון מחדש את מה שעשיתי ומי שהייתי בעשור החולף, ולכן השתמשתי באותם קטעים ממכלול העבודות שלי, שדרכם אפשר לראות התפתחות של תנועה, של שפה ושל תחושה. המופע החדש מוציא את הקטעים מההקשר שלהם ונותן להם עומק אחר".

דר, בת 43, "מתרגשת לעלות שוב על הבמה, אחרי כל כך הרבה שנים שהייתי לצד הבמה. מרגש אותי גם סוג המופע הזה, שהוא קצת אחר בכך שאין בו תפאורה עשירה, אביזרים, תלבושות מיוחדות, או אמצעים ויזואליים עשירים בכלל". חלק מההרמוניה של חיבור קטעים שונים לכלל מופע אחד נובע מעבודתו של אורי פרוסט, שיצר חלק מהמוסיקה המלווה את המופע וגם מנגן על הבמה.

– דנית ניצן, "הארץ", נובמבר 2007

"מחול מדמם" – מופע מחול אינטנסיבי וחסר מנוחה, שמבליט את הפער בין דר לבין שתי הרקדניות שלצידה; המופע החדש של נעה דר נקרא "ארניקה" על שם צמח המרפא, אבל אין בו ריפוי כלל. למעשה, יש בו בדיוק את ההיפך – חיפוש אחר מזור לפצע מדמם. באופן אירוני, דר נפצעה בברכה בתחילת ההופעה שבה נכחתי, והמשיכה לרקוד עם רגל מדממת, עד שהמפיקה של תיאטרון תמונע הביאה לה פלסטר. פלסטר – לא ארניקה ולא משחה להקלה. בסך הכול משהו לעצור את הדם.

המופע החדש של דר אוסף של 17 סולואים קצרים, שנוצרו לאורך עשר שנים. הם מבוצעים על-ידי שלוש רקדניות: מיכל מועלם, שירה רינות ודר עצמה. כל אחת מהן רוקדת בתורה, מלווה במוזיקה אחרת, כשהשאר יושבות בצד ומחכות.

דר, צריך להגיד מיד, היא רקדנית מחוננת, שהפתיחות, היושר והכישרון שלה כובשים. היא תיאטרלית מאוד, ובקטעים שלה משתתף לא רק הגוף אלא בעיקר הפנים. כשהיא רוקדת לצלילי שירים של תום וויטס, השירים לא רק מקבלים אילוסטרציה לכמיהה ולמרירות, אלא ממש זוכים לממד נוסף.

הבעיה היא שהקטעים שדר העניקה למועלם ולרינות נראים ממש חיוורים ליד הסולואים שהיא מבצעת בעצמה.

הקטעים שניתנו לרינות, המלווים בגיטרה בדיסטורשן מטריד שמנגן אורי פרוסט, נדמים לפעמים כמו תרגילים בהתעמלות קרקע, שבהם אסור למתעמלות להפסיק לזוז – עד כדי-כך הם אינטנסיביים וחסרי מנוחה.

הקטעים שניתנו למועלם, לעומת זאת, אנמיים קצת, ושתי הרקדניות הצעירות יותר רוקדות בלי להשתמש בפנים כלל – ניגוד משווע, שאינו פועל לטובתן, לריקוד של דר עצמה.

המסר שמחלחל מכל המופע הוא שאין מנוחה ואין נורמליות. אמנם "There's got to be more then flash and blood" אבל החיפוש אחר מה שמעבר הוא חיפוש מתיש ואינסופי.

הבעיה העיקרית של הערב הוא שהחיפוש הזה מעניין בעיקר בקטעים שמבצעת דר עצמה. קשה לדעת אם זה קשור לביצוע של שתי הרקדניות האחרות, או לכך שהיא הייתה פחות נדיבה כלפיהן והעניקה להן את הקטעים הפחות מעניינים, אבל התוצאה היא ערב לא אחיד ברמות העניין והרגש שהוא מעורר.

– הלית ינאי-לויזון, "גלובס", דצמבר 2007