בואו תשכבו – עיתונות

לעיתים, אני נוהגת לא לקרוא את התוכניה. רוצה לבוא כדף לבן לצפייה. תוהה האם העבודה אומרת את דברה או זקוקה לתמיכה של טקסט. סקרנית לבחון, איך מה שאני רואה במופע, חובר לעולם הפנימי שלי ויוצר פרשנות, זהה או שונה מזה שהתכוון היוצר. כך גם הפעם. בסטודיו בו מתרחש המופע "בואו תשכבו", מקדמת אותנו נעה דר בברכה. היא המארחת. ידה מורמת מעלה בתנועה משב נוצה עדינה שמזמינה "בואו, הכנסו". האגן שלה מתערסל. דקות ארוכות, נעה ללא הפסקה, כאמבה בין האנשים, מחייכת, דואגת לאורחיה. ואני תוהה לאן דר מזמינה אותנו עם תנועת האגן והחיוך המאיר והמפתה? לאיזה מקום של נחת? של עינוג?

האורחים כבר יושבים מפוזרים בסטודיו, ורק עכשיו, כמארחת מופתית, דר מתפנה לעצמה. יושבת על שולחן במרכז הסטודיו, אפשר לדמיין אותה באינטימיות בחדר שינה, בודקת בהסתר את הגוף שלה. אלא שנורת ניאון אכזרית מאירה אותה ומבהירה  שהיא במרפאה. דר מרימה את החולצה ומגלה טפחים שונים מהגוף. האם אלה מקומות של חוליים? כאבים? בעבר? עכשיו? בעתיד? לא נותר זמן רב לתהות, כי סממה נכנסת לסטודיו בצד בטוח אוחזת לפטופ בידה. בקול מנוכר, כעובדה מוגמרת, היא מכריזה על רשימת החוליים של האישה. כל מה שהמכונות הסריקה הרפואיים גילו והאבחנות של הרופא. מעין תעודת זהות של חוליי הגוף של המטופל. יש תחושה לא נוחה של חיפצון הגוף. תחושה לא נוחה שמידע אישי כזה מוכרז בפני האורחים.

בהמשך, לאורך היצירה דר מתקדמת על הרצפה לאורך קירות הסטודיו הגדול. כשהגוף שלה על הרצפה היא מרגישה בבית, חשה את עומקיה, את רצפת העץ שמתחת ללינוליאום, את הבטון, את האדמה. מגייסת את כל כוחותיה כדי להתקדם, כנאבקת על חייה. לא מוותרת. כל זאת תחת עינה הפקוחה של שסממה. היא  נותנת הוראה להושיב את הקהל המפוזר באקראי בצורה מסודרת על ספסלים, זה מול זה. עכשיו דר מתקדמת בתווך בין הספסלים. היא בת 57, כבר לא צעירונת. אפשר להבחין במקומות שונים שעליה הדביקה פלסטר כדי להגן על הגוף משפשופים. הגוף המתכלה. וודאי כואב לה המגע עם הרצפה אבל היא לא מוותרת. ממשיכה להתקדם. היא גמישה מאד וגם חזקה. מתקפלת, חובטת, נמתחת, מתפתלת, מתכווצת, כאילו נדרשה למלא דרישות הרופא כדי לבדוק שכל מערכות הגוף. בדיקות לצורך דיאגנוזה. עלה בדעתי טכנאי שבודק את כל ביצועי המכונה לפני שיפעיל אותה.

מסע העינוי של הגוף של המשתוקקת לחיים עדיין לא תם. לאחר שהסתיים שלב בדיקות יכולות הגוף, היא עוברת לבדיקת הנשימה. בתנוחות שונות מנפחת את הבטן, את הגב, מוציאה את האוויר עד שהבטן נדבקת לגב וכל הצלעות בולטות כמו פקיר הודי היושב על מצע מסמרים. הקהל היושב בקרבתה במרחק נגיעה צופה בתדהמה בדרך הייסורים, הויה דולורוזה של הגוף, ביכולת הגופנים של דר ובנכונות לעבור את העינויים. כל זה לצורך ריפוי?  במרפאה תקבל את פניה סממה. מושיבה אותה על מיטה, מסתירה אותה בפרגוד. כשהפרגוד מוזז, דר מתגלה מנופחת, מעוותת, מעלה על הדעת צילומים מזוויעים של חולים במחלה נוראית של אלפנטיאזיס טרופית (לא אעשה ספוילר להסביר איך זה נעשה). ואולי אלה תופעות לוואי לניסיונות הריפוי? ואולי זה גורל החולה שהגוף שלו לא מגיב לתרופה? ואולי זה מה שיקרה לאדם שלא התחסן? סממה דוחפת את המיטה על הגלגלים  ועליה יושבת דר כמוצג מוזיאוני, או לימודי. מסיירת בין האורחים, כדי שיוכלו לבחון את  הגוף החולה. שיוכלו לחשוב. יוכלו ללמוד.

יצאתי המומה ומעריצה ממה שראיתי, אולי כי בגילי המבוגר אני כל כך זהירה, מגבירה את המודעות, בכל מה שקשור לגוף. במופע, כמו במעבדה, שתי יוצרות מוכשרות ונועזות אלה, עושות ניסויים על הגוף החי האנושי. שוברות את כל המחיצות. הכל גלוי. היצירה המיוחדת הזאת היא שיר הלל לדבקות האדם בחיים, ברצון להירפא, בנכונות לסבול כדי להירפא,  לפגיעות הגוף ולחוסן שלו, כמו גם מחאת התרסה של החיפצון שלו. יצירה לימי הקורונה.

– רות אשל, יומני מחול, אוקטובר 2021

'בואו תשכבו', עבודתן של נעה דר ומיכל סממה, מתהווה מתוך המתח שבין החוויה הסובייקטיבית של האדם המטופל למבט הקר והמנוכר של הממסד הרפואי-בירוקרטי על גופו, ומצביעה על התמוססות הגבול הדק שבין "שאלה לחקירה, בין ריפוי לעינוי ובין חופש לשלילתו" (מתוך התכנייה). עם כניסת הצופים, נעה דר מפנה אליהם שאלות הקשורות בשגרת חיים ("ישנת מספיק הלילה? אכלת ארוחת ערב?"), כמעט כבדרך אגב, ותוך כדי תנועה ספירלית ומופשטת בחלל. שאלות דומות ורבות אחרות עולות מחדש בהמשך אלא שהפעם דר היא הנשאלת, והיא מובלת על ידי מיכל סממה אל תוך 'כוריאוגרפיה' של נהלים ופרוצדורות שנדמה כי מרוקנת את הגוף מהפרטיקולריות שלו ומקטלגת אותו לתוך תבניות גנריות ונתונים סטטיסטיים: סממה מבצעת בדר בדיקת תנועות ומפרקים בשלל מנחים, חלקם מכבידים על הגוף, ומדקלמת את הגיליון הרפואי שלה כרצף של מילים וסיסמאות שעד מהרה מתברר כי כוללות גם בעיות רפואיות של הגוף הגברי ואפילו כאלו שהן מומצאות (אלרגיה לכנרת).

הדינמיקה שנוצרת בין הגוף המחפש מזור למילים שכביכול אמורות להיטיב עימו מתגלה, אם כן, ככזאת שמצמצמת ומשטיחה אותו, וכך גם התרחשויות פרפורמטיביות נוספות שנחוות יותר מכל כעוינות כלפי האדם שגופו נבדק ונחקר, כמו למשל, הרגע שבו סממה מבצעת בדר בדיקה שנדמית לממוגרפיה, אך השתיים ממוקמות בשני קצוות החלל – דר מתחת למנורת ניאון שאורה בוהק מדיי, וסממה ישובה כשעיניה ממוקדות במסך המחשב – והמרחק ביניהן מדגיש את הניכור והטכניות נטולת הרגש בפעולות שבבסיסן דורשות מגע חומל ורגיש. בהתאמה, גם חוויית הצפייה של הקהל מנוצלת כמרכיב דרמטורגי משמעותי במועקה שהעבודה מציפה, מבחינה זו שהצופים נדרשים שוב ושוב להתיישב ולהתמקם מחדש, ובאופנים שמחייבים אותם להצטופף או לחלופין, להשקיף זה על זה, כך שמידת השליטה שלהם על גופם ואפשרויות הנוכחות שלו מועמדת תדיר בספק. תחושה זו מתחדדת באחד הרגעים המרכזיים בעבודה, בו דר מנחה את הקהל לתוך סשן טיפולי שנפתח במילים "בואו תשכבו על הגב, תנו לעצמכם מנוחה" ובהדרגה מעומת עם טקסט שמדקלמת סממה – "תורידו ת'ראש, תרימו ת'ראש, פה גדול, בואו ניקח לכם דופק". הימצאות הגוף במתח שבין שני התדרים המנוגדים ברגע הזה חושף דווקא את הדמיון ביניהם, ובעיקר את המהירות והקלות שבהן פעולת הטיפול הופכת לפרקטיקה של שליטה.

– עידית סוסליק, העין העכשווית, נובמבר 2021

המופע 'בואו תשכבו' מזמין את הצופה להתבונן, לחקור ולהתנסות במרחב שבין הפרטי הרוחני לבין הבירוקרטי המוסדי. במהלך ההתבוננות נבחנים גבולות הגוף והנפש. הזדמנות להתבוננות בגובה העיניים בסיטואציות אמיתיות שלא תמיד מדוברות. המופע שעוסק ביחסים מורכבים ולעיתים הזויים, מתחבר לא רק לתקופת הקורונה שעוטפת אותנו.

שישי בצהרים בין הטיפות, אני בדרכי לסטודיו מחול נעה דר בתל אביב, לצפות במופע 'בואו תשכבו'.
כבר בכניסה הבנתי שמצפה לי משהו שונה. שתיים מהמשתתפות קבלו את פני ונתבקשתי להמתין להיכנס כשיקראו בשמי ולעקוב אחר ההנחיות. ואז אחרי שהשלתי מעלי חפצים מיותרים בכלל זה נעליים ומעיל, קלילה יותר, .נכנסתי למופע. מהר מאד גיליתי שאני גם צופה וגם נוטלת חלק אקטיבי.

המופע מתמקד במפגש שבין האדם לבין הממסד הרפואי. ומציב מראה על היחסים שבין הרופא למטופל ועל המתחולל בגופו ובנפשו של המטופל.

ההחפצה של האדם תמיד כואבת ומחוללת פגיעה עוצמתית , סיטואציה של החפצה ברגע של חולשה, כשהגוף בוגד בך, הנפש רמוסה ומשוועת לעזרה היא סיטואציה אבסורדית וההתרחשות שלה במקום שבא לתקן, לרפא, לסייע היא בלתי נתפסת.

אם כל הצער שבידיעה, כל אחד מאיתנו נתקל בחייו במצבים מקטינים, לא מתחשבים ו/או צפה בהם. בעיני נדרש אומץ רב להביט בלבן של העיניים על התופעה.

יש ערך מוסף בשיתוף של הקהל והאפשרות לתת לו לחוות חוויה אמיתית של חדירה לפרטיות. לחוות איך ברגעים שבהם אתה מאותגר להיות עם עצמך, קולות מונוטוניים עם מידע יבש נטול רגש חודרים אליך. המופע מתרחש בחלל משתנה ורב משמעי והקהל מוזמן לנוע בו.

אני חשתי שהקולות משתלטים ונוצרת מלחמה בין הצורך והרצון להקשבה עצמית לבין הקרירות והאטימות של הבירוקרטיה והממסד שנלחמת על מקומה.

לסיכום, הבחירה של היוצרות להתמקד במרחב שבין תפיסת האני, הגוף והנפש כמשהו ייחודי משוחרר לבין התפיסה של הממסד הרפואי המתייחסת להיסטוריה רפואית יבשה ולאדם כאובייקט נטול רוח, עושה את המופע למופע שכל אחד יכול להתחבר אליו. יש כאן קרקע פורייה להרבה אסוציאציות, זיכרונות, שאלות, בדיקת גבולות ותובנות.

במיוחד היום כשכולנו שבויים של הקורונה שאלת החופש,ההתייחסות לנפש כל כך רלוונטיות.

מופע מיוחד ומרגש, תצביעו ברגליים.

– נירה פרי, סלונה, פברואר 2022

כך מתארות היוצרות נעה דר ומיכל סממה את המופע שלהן:

‘בואו תשכבו’ נולד משיתוף פעולה ייחודי בין הכוריאוגרפיות והמופיעות נעה דר ומיכל סממה. המופע נע בין חוויית הגוף הסובייקטיבית, האישית ואינטימית, לבין האופן בו הגוף נתפס ומטופל במרחבים רפואיים ובירוקרטיים. ‘בואו תשכבו’ מתרחש בחלל משתנה ורב משמעי, והקהל מוזמן לנוע בו מהסטודיו למעבדה, מהמטופלת למטפלת, מיכולת לחוסר אונים, ממציאות לפנטזיה.

בסטודיו שלה ברחוב לסקוב, ללא תפאורה, נעה דר, בשיתוף פעולה עם מיכל סממה, מזמינה אותנו אל חייה, תוך התייחסות לכל אדם בקהל בשמו. תחת אור ניאון חד וחודר, כמו בחדר ניתוח, דר שוכבת על שולחן שהוא כשולחן מנתחים, נפרשת לפנינו. אישה חשופה בגוף ובנפש. החל מפרטיה העובדתיים – שם, גיל, מצב משפחתי, בריאותי, גופני – ועד לפרטים הקטנים של הגיליון הרפואי שלה. זו היא, אבל אלה כולנו. גופה הוא גוף אישה אנושי ממוצע, שנחשב בריא ומתפקד, אשר מהלך הזמן הותיר בו את חותמו. תוך כדי המסע הפנימי הגופני-נפשי הזה, דר מנווטת את הקהל, בעזרתה של מיכל סממה, לפעולות יומיומיות של שכיבה, קימה, ישיבה, מעבר מכאן לשם. החשיפה שלה איטית וכואבת, ולא מדלגת על אף פגם או פרט אינטימי בגופה, בנפשה, שהיא הנפש החשופה של כולנו שעוברים בלופ תמידי מכאן לשם ומשם לכאן, פועלים, זזים, עושים, כשכיוון ההתקדמות ידוע מראש.

האינדיווידואל אוגר מאפיינים משלו – פגמים, מחלות, תכונות – אשר תולדות חייו המיגדריים והפרטיים חתמו בו, ובכל זאת הוא פרט מתוך מיליארדי פרטים הקיימים כמוהו בעולם, וכולנו מתוכנתים בתוך המבנה החברתי והתרבותי. על כולנו מותיר הזמן את הצלקות שלו ואינו מרחם, אנחנו מזדקנים. הניסיון לעטות על הגוף אמצעים מלאכותיים, לשנות אותו, להגדיל כאן, להקטין כאן, לישר, למתוח, מוצג כאנקדוטה צבעונית, צינית, משעשעת לקראת סוף המופע, כשגם כל זה בסופו של ענין נמוג ונעלם.

העבודה ישירה, לא מרחמת. מבוצעת נפלא על ידי נעה דר, בשליטה גופנית מרשימה, שמראה לנו שלמרות כל הדיכאון הקיומי הזה, הגוף רווי המכאובים מאומן , חי, ובועט.

– תמי כץ לוריא, יקום תרבות, מרץ 2022

בואו תשכבו: להיות ער.ה לגוף, למשמעות של להיות עם גוף
שיתוף הפעולה בין נעה דר ומיכל סממה נע בין חווית גוף אישית לחוויות מחדר הרופאה, אבל לא רק: ״הוא מדבר על היות גוף בעולם, בתרבות שאנו חיים בה, שנענה באופן אוטומטי פחות או יותר למוסכמות״

יובל: הי נעה, הי מיכל. מה שלומכן בימים אלו של ראשית הקיץ?

נעה: מצוין. עובדות לקראת המופעים הקרובים שיתקיימו השבוע ב־21 ו־22 ביוני

מיכל: בהחלט עמוסות בפעילות

יובל: אם כבר אמרת נעה, מעניין אותי מה זה אומר עובדות לקראת המופעים הקרובים – זו הרי לא הפעם הראשונה שאתן מעלות את המופע: זה לתרגל את הגוף? את הראש? זה משהו שמשתנה או מתפתח מפעם לפעם?

נעה: המופע ממשיך להיווצר, להתפתח ולהשתנות כל הזמן. העבודה לקראת מופעים נוספים היא למצוא את הזהות החדשה שלו, שהיא אחרת ממה שהיתה בחודש שעבר, גם כתגובה לתובנות שעלו מאז וגם בהקשר המדויק לזמן של עכשיו

יובל: אז עוד נחזור לזה בהמשך, אבל בואו תעשו לנו רגע תקציר הפרקדים הקודמים – איך התחיל הקשר ביניכן ואיך צמח המופע

נעה: אחרי שנתיים שבהן יצרתי לעצמי עבודות סולו, הרגשתי צורך לפתוח את המעגל הסגור ביני לביני ולהזמין אליו יוצרת נוספת. תחושת הסגירות התחדדה עוד מול הסגר שהקורונה כפתה. היצירה של מיכל עניינה אותי ועקבתי אחריה לאורך השנים. מה שמשך אותי הוא השוני באופן שבו אנחנו ניגשות לגוף ולתנועה. עם זאת הרגשתי שיש כאן פוטנציאל לחיבור ולהפריה. אולי מיכל תמשיכי על צמיחת המופע?

מיכל: בהתחלה כשנכנסנו לסטודיו אני חשבתי שאני רוצה שהגוף של נעה יהיה ״אחר״ במופע הזה, שהתנועה תהיה ״אחרת״. לא ידעתי בדיוק מה ה״אחרות״ הזו אבל התחלתי לדמיין ועבדנו ממקום פלסטי יותר, של הגוף כאובייקט, אני הינחתי ונעה עשתה כל מיני התנסויות תנועתיות.

במקביל רציתי לדבר איתה על הביוגרפיה שלה, ובהווה עלה שהיא חווה הרבה כאב אחרי שנים של ריקוד. בערך חודשיים אחרי שהתחלנו הבן שלי אובחן עם סכרת נעורים ומכאן התחיל להתהוות איזה ״נושא״ לעבודה. בהתחלה בכלל לא הייתי אמורה להיות בתוך העבודה. זה היה אמור להיות סולו לנעה
יובל: ובאיזה שלב עלה העניין של שיתוף הקהל, שלוקח חלק פעיל – כזה או אחר – במופע?
מיכל: כמעט בכל העבודות שלי בשנים האחרונות היחסים בין קהל למופיעות הם לא היחסים ה״מסורתיים״. אבל במקרה זה הצורך עלה מתוך סוג האירוע שרצינו לייצר ביחס לגוף. יש כאן מורכבות כי הקהל סך הכל לא נדרש להמון, הוא רק זז ממקום למקום, זה לא שיש לו יותר מידי משימות, אבל אני חושבת שהאפקט הוא חזק בגלל כל מהלך המופע וההזדהות עם נעה (או איתי), עם היחסים ביננו ומה שהם משקפים לכל מי שמכיר את הסיטואציה של היות גוף בבדיקה. וכולנו מכירים ומכירות
נעה: שיתוף הקהל בחווית המופע היתה שם מהשלב הראשוני שבו המופע קיבל אפיון צורני ונושאי. חשבנו על בית חולים, על הסטודיו שהופך למרפאה ומעבדה, ועל כך שאנחנו מכניסות את הקהל לתוך החלל הזה, כצופים וכמשתתפים בפועל. התפקיד שלנו כמו גם של הקהל משתנה במהלך המופע, הצופים על האוביקט המטופל הופכים למטופלים והמטופל הופך למטפל. היה לנו חשוב שהצופים יחוו גופנית ולא רק דרך עיניהם
יובל: כמו שאתן יודעות הייתי במופע לפני משהו כמו חודש, וגם נשארתי אחריו לשיחה איתכן. אני רוצה להגיד שמאוד נהניתי, למרות שאני לא בטוח שהנאה זה הדבר הזה שקרה לי שם – זו הייתה חוויה שנשארה איתי עוד הרבה זמן אחר כך, עוררה מחשבות על גוף, על החיים, על הרגע הזה בעולם.
אני מודה שאני לא מת על מה שנקרא שיתוף קהל. יוצא לי לראות די הרבה מחול מכל מני סוגים, בשנה האחרונה במיוחד, ולתחושתי הרבה פעמים אין לו הצדקה. והיה לי איזה אנטי שם (ככלל אני לא אוהב שאומרים לי מה לעשות. מי כן?), אבל עכשיו, חודש אחרי, אני מבין יותר ומכיל יותר את החוויה ההיא.
והנה – יש גם שאלה, ואני לא מחפש איזו תשובה דידקטית – עם מה אתן רוצות שהקהל ייצא מהמופע? עם איזו חוויה? מה אתן רוצות או הייתן שמחות שיקרה לו
מיכל: הייתי רוצה שהן יצאו עם חוויה שהיא בכמה שכבות, ושהדברים יהדהדו גם רטרואקטיבית. שרק יום אחרי המופע מישהו יזכר ששאלנו אותו לתעודת הזהות בכניסה ויבין למה. שלמישהי תזדהר מתוך כל הטקסט השאלה שלי לנעה, אם היא לא מצטערת שלא עשתה עוד ילדים…
אני לא חושבת שהמופע מדבר רק על חוויות מחדר הרופאה, הוא מדבר על היות גוף בעולם, בתרבות שאנו חיים בה, שנענה באופן אוטומטי פחות או יותר למוסכמות מסויימות.
הפרשנות המיידית היא שאנחנו מדברות על נושא מסויים, אבל פרשנות מעמיקה יותר תהיה שהנושא למעשה משרת אותנו לדבר על דברים רחבים יותר וגם על אמנות. על המקום של הגוף במחול, בפרפורמנס, באמנות פלסטית.
נעה: אם החוויה עוררה אצלך את כל המגוון שתיארת – זה משמח אותי. הייתי רוצה שהקהל ייצא עם חוויה מורכבת ומחשבות שממשיכות להתפתח ולהתהוות זמן רב אחרי שהמופע הסתיים. הייתי רוצה שהקהל ייצא ער לגוף שלו, למשמעות של להיות עם גוף, לאפשרויות ולמגבלות שלו, לשבריריות שלו. לחיבורים העדינים ולתלות בין הגוף לסביבה האנושית בה הוא פועל ונחשף. ערנות לפרקספקטיבות השונות שבהן אנחנו תופסים את הגוף שלנו כמו גם גופים אחרים. הגישות שלנו תמיד תלויות במצב הבריאותי שלנו, בגיל, במגדר, בתפקיד שאנחנו ממלאים. לכן, אולי לאפשר תחושת אמפתיה בתוך השונות
יובל: אני שמח שאת אומרת אמפתיה כי זה נושא שמעסיק אותי, ואני מסכים לגמרי שזה לא רק על חוויות מחדר הרופאה. אני אפילו אומר שאני לא בטוח שאם ישאלו אותי היום על מה המופע, זה יהיה הדבר הראשון (או השני) שאני אגיד.
אבל יש לי שאלה אחרת/נוספת: הגוף מאוד נוכח במופע הזה, ובמיוחד הגוף הנשי. החוויה של גוף, נשי. ואני, מה לעשות, גבר (לא מתלונן) וזה לגמרי לא הפריע לי בחוויה, אבל הייתי מאוד מודע לזה. ואני תוהה איך אני חווה את זה לעומת נשים, ויש לי תחושה, גם מהתגובות שעלו בשיח לאחר המופע, שזו חוויה אחרת – לא טובה יותר או פחות אבל אולי עוצמתית פחות.
זה משהו שלקחתן בחשבון? שאתן מודעות אליו? אתן מסכימות בכלל עם מה שאני אומר?
מיכל: אני לא יודעת אם זה משהו שלקחנו בחשבון בזמן היצירה כי באופן טבעי עוד לא עסקנו בשלב הזה בתגובת הקהל, אלא היינו בתוך עצמנו ובמה שאנחנו מביאות ומניחות בסטודיו. יחד עם זאת העבודה משקפת אותנו, את החוויות שלנו ואת השיחות שלנו, ולכן גם טבעי שתהיה בה הרבה נשיות כזו או אחרת וחוויה נשית מכל מיני כיוונים, אבל יכול להיות גם שחלק ממה שאתה אומר קשור לעיבוד של חוויות ושיח שיותר קיים בין נשים.
אני לא חושבת שגברים מרגישים פחות פגיעים, נחדרים, מאויימים, כשמתייחסים אל הגוף שלהם כאוביקט. יכול להיות שזה קורה להם פחות ביומיום ובעיקר הם כנראה פחות מדברים על זה. זה יותר טאבו ואולי מקומות שלא רוצים לגעת בהם. וגם נשים הרבה פעמים לא רוצות לגעת, כך שלחלק מהא.נשים המופע מעלה כל מיני מכאובים, לא רק פיזיים
נעה: אני חושבת שחווית הגוף אצל נשים נוכחת באופן משמעותי יותר, הן מסיבות ביולוגיות והן תרבותיות. זה מובן מאליו, לא? הווסת, ההריון, הלידה, הפסקת הווסת, הדרישה להיות יפה, להראות צעירה, הבדיקות הרפואיות הגניקולוגיות שהן מטבען חודרניות ולרוב מנוהלות על ידי רופאים גברים שגם אם רגישים ומודעים, מעולם לא היה להם רחם ולא חוו לידה, ולכן הסיטואציה הפעורה מולם בזמן בדיקה היא כל כך רגישה ועלולה להיות פוגענית.
וודאי, אנחנו יוצרות מתוך החוויה של עצמנו (למרות ששתינו אמהות לשני בנים:), אז במופע קיים גם האספקט הזה. אבל לא רק. אני חושבת שהחוויות המשותפות לנשים וגברים רבות יותר מאלו השונות. ושוב, האמפתיה היא משמעותית כשהיא מצליחה להתעורר בנו מול השונה מאתנו
מיכל: כאמור גם מתוך החוויה האישית שלי, כאמא לבן עם מחלה כרונית שמקבל זריקות כל יום, שהפגיעות של הגוף ומצד שני ה״חודרנות״ כלפי הגוף יכולה להגיע ממקומות לא צפויים. וחוץ מזה, חשוב לציין שיש גם הומור בעבודה, שלא יצא שאנחנו כאלה כבדות:)
יובל: זה נכון! ומה שאהבתי בהומור, אגב, שאתן לא מנסות להצחיק את הקהל, אלא מוצאות אותו גם במצבים המורכבים והמוכרים לנו
מעניין אותי לחזור למה שציינת בהתחלה נעה, וזו שאלה לשתיכן – למרות שיש לי תחושה שקצת עניתן עליה: מה למדתן, הבנתן, גיליתן וכן הלאה עם הזמן בעקבות התגובות, בעקבות החוויה האישית של הגוף שלכן בזמן ואחרי המופע?
מיכל: כיף שאתה אומר את זה, אנחנו באמת לא מנסות להצחיק או בכלל לרצות. החיים עצמם מספיק מוזרים בסיטואציות שהם מייצרים, בפער בין גוף לשפה, ועושים בשבילנו את העבודה. וגם התגובות למופע מאד חזקות, אני חושבת שהוא גם התחדד עם הזמן, ויש הרבה התרגשות כל פעם אחרי. זה כן גורם לי להאמין כל פעם מחדש בכוח של אמנות (סליחה על הקלישאה, אני אוהבת קלישאות) וגם של ליצור ולברוא מתוך מקומות כואבים, מתוך מה שיש, מתוך הרגע והאמת, בלי ליפייף או לנסות לרצות.
באופן אישי היתה לי תובנה לגבי הדו צדדיות של ה״תפקיד״ שלי, לא רק במופע, גם בחיים, כלומר, שאני לא רק הצד הממושטר שפועל עליו כוח, אלא אני גם הצד הממשטר, שמפעיל כוח. תובנה לא בהכרח חיננית…
מעבר לזה למדתי כמה פורה שיתוף הפעולה עם נעה יכול להיות, שהרי נולדה לנו במקביל עוד עבודה, ״דרוכות״, שעושה גם היא את תהליך הצמיחה וההרפתקאות שלה, אז אנחנו כל הזמן מתפתחות וזה מסעיר וכיף ואני סקרנית לגבי הבאות
נעה: התגובות על המופע הן עזות במיוחד ונעות על קשת רחבה שבין קושי והירתעות, לבין חוויה מזככת ומרפאה. העוצמה של התגובות הפתיעה אותי בהתחלה והעמידה מולי מראה שלא הייתי מוכנה לה. הכוח של המופע לגעת באנשים באופן כל כך ישיר גרם לי להבין עד כמה אני חשופה בו למתבוננים; באופן שלא דומה כלל לזה בו נחשפתי בעבודות אחרות שלי: כאן הגוף נמצא במצב גולמי יותר, קרוב מאוד לעיני הצופים ומגיע ליותר מצבי קיצון.
עם זאת, התגובות גרמו לי לחפש איך ליצור אצל הצופים מגוון רחב יותר של תחושות והבנות שהן חלק מהחויה שלי כמופיעה ויוצרת במופע. תחושות של עונג, פתיחה למחזות של דמיון, הנאה אסתטית ופיזית מיכולת גופנית, ורגעים עמוקים של קשב והתבוננות
יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרתן לפני שנפרדות?
נעה: אני שמחה שהמופע שנוצר מדיאלוג בין שתינו, שתי יוצרות שמגיעות מכיווני מחשבה והתיחסות שונים, מייצר דיאלוג אינטנסיבי ומרתק עם קהל רחב. מה שהוא – מבקש את השיח הזה וזה נהדר בעיני
מיכל: ובואו לראות כמובן, נשארו מעט כרטיסים למופעים הקרובים ואנחנו יוצאות לחופשת קיץ אחריהם:)

– ראיון עם יובל סער, מגזין פורטפוליו, 19.6.22