ביקורות נוספות

 

על "אייזאורוס פרידה" (1998)

 

"מהעבודות המעניינות והמסקרנות ב"הרמת מסך". היצירה בנויה כהבזקים של זיכרונות, ואווירה של קרנבל סוריאליסטי שורה עליה. ליצנים ומלאכים ממלאים את הבמה, והשפה התנועתית עשירה ומקורית. הביצוע משובח והתלבושות יפהפיות".

– רות אשל, "הארץ"

 

"נעה דר היא רקדנית וכוראוגרפית. פרידה קאלו הייתה ציירת מקסיקאית משותקת ממותניה ומטה. הראשונה אימא, השנייה הייתה נטולת יכולת ללדת. שתי נשים עצמאיות, חזקות וכובשות במידת היצריות והיצירתיות שלהן. את לא צריכה להיות רקדנית כדי לעוף עם המחשבה, ואת ממש לא מוכרחה להיות ציירת כדי לשרטט תמונת עולם רגישה בצבעוניות עזה. עובדה. עתליה בן-מנחם על העיצוב המרהיב של התלבושות והתפאורה… כדאי מאוד."

– אור קוראל, "מעריב"

 

"זה הרבה יותר מהצדעת הוקרה לאומנית מיוחדת… נעה דר מצליחה לחדור אל לב אומנותה ולהפוך את הדימויים הפלסטיים לדימויים מרשימים של מחול. כל אלו מצטרפים לתאטרון-מחול מרשים, שבמרכזו רקדנים ורקדניות בעלי נוכחות בימתית חזקה. לצד האווירה הקרנבלית שמעוצבת להפליא, יש גם ביטוי מרתק של ייסורים ואהבה, של יופי ועולם פנימי עשיר. יופי של קרנבל."

– אליקים ירון "מעריב"

 

"רגעים מרגשים להפליא היו ב"אייזאורוס" של נעה דר ולהקתה… אהבתי מאוד את העומק הרגשי של הרקדנים… הפתיחה מהממת… זוהי עבודה מרגשת שכדאי מאוד לראות."

– גל אלסטר, "צומת השרון"

 

על "לנשוך בקליפות" (1997)

 

"בצבע ובאיכות התנועה של דר יש קשר למקום בו אנו חיים, ולקסיקון התנועה המיוחד שלה משלב זרימה הנקטעת בתנוחות המזכירות ילד מבויש. דר מתפתחת כאחת היוצרות המקוריות בארץ."

– רות אשל, "הארץ"

 

"נעה דר היא יוצרת מקורית , בעלת כוח שירתי המאציל על רקדנייה ומוביל את להקתה לשלמות אומנותית."

– ירון מרגולין, "עיתון ירושלים"

 

על "אינו אלא" (1996)

 

"עבודתה של דר מבוססת על שירו של שאול טשרניחובסקי, "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", העבודה מפתיעה בעוצמתה וגם שזורים בה קטעים ויזואליים יפהפיים."

– רות אשל, "הארץ"

 

"העבודה המצהירה באופן הגלוי ביותר על הקשר בין המצב הפוליטי לבין הגורל האישי, היא עבודתה של נעה דר "אינו אלא"… נפרשת תמונה של תולדות הישוב בארצנו, אך זו תמונה הנגלית מבעד לזכוכית מעוותת, על גבול הגרוטסקי…"

– גבי אלדור, עיתון "שישי"

 

על "טריו" (1996)

 

"השפה התנועתית המיוחדת לדר ,עם הקווים המעוגלים והשבורים , התנועות כלפי פנים הצבועות בקורטוב של ביישנות ומוזרות, יוצרים התרחשות קסומה."

– רות אשל, "הארץ"

 

"דר יצרה עבודה שכוחה בתנועה המקורית , מלאת החן, מין חגיגה של קיום כמעט חסר בינה, אך מאוש …"

– גבי אלדור, "שישי"

 

על "הדרקון והנסיכה" (1998)

 

"הפנינה בערב היא הסולו של נועה דר שמצטיין בעידון, רעננות ומקוריות. התנועה שלה נעה בין זרימה פנימית לקיטועים, כאילו רקד הגוף את הגיגי ליבו."

– רות אשל, "הארץ"

 

על "שביר" ועל "זוגי לא זוגי" (1993)

 

"עבודותיה של דר מפגינות קו אומנותי עצמאי וברור. דר מתרכזת בחשיפת מערכות יחסים אינטנסיביות, טעונות וסבוכות, כשהיא דולה ממעמקיהן את הצדדים היותר חבויים והפחות מפורשים."

– עמיר סנדלר, "כל העיר"

 

על "לקרימוזה" (1995)

 

"המחול כולו מקרין בשלות ,אפילו שקט למרות הכאב. למחול יש יסודות דתיים , המעלים בזיכרון תמונות ימי- בין נמיות, כמו של מין ליצנים ושוטים וקדושים, המלאים תמיהה גדולה על עוצמת הכאב."

– גבי אלדור, "שישי"

 

על "החלום הוא צייר גדול" (2004)

 

"מופע מחול אינטיליגנטי, אלגנטי ומרגש, שנשאר עם הצופים זמן רב אחרי הצפייה בו. המופע מחיה את השירים היפים של גולדברג והופך אותם נגישים וזמינים, גם לקהל הילדים. "החלום" הוא מסוג המופעים הנדירים שהורים ייהנו מאוד להתלוות אל ילדיהם. רמת ההופעה היא כשל מחול למבוגרים, רקדני הלהקה מקצועיים, וכזאת גם ההלחנה והמוסיקה המורכבת הערבה לאוזן. כדאי לקחת את הילדים. הם ייהנו ואפילו יוקסמו."

– רותה קופפר, "הארץ"

 

"השימוש בחומרים האהובים, שהם נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, יוצר אצל הילדים תחושת מוכרות, ואצל המבוגרים תחושה של נוסטלגיה חמימה. המילים המוכרות של לאה גולדברג עם המוסיקה המקורית של ישראל ברייט, הם שילוב מנצח."

– אורנה אופיר, "טיים אאוט"

 

"המופע המרגש מצליח להתבונן מחדש ומזווית מקורית, בשיריה המקסימים של לאה גולדברג המשלבים אמפטיה והומור. אותו הומור מצליח גם לחלחל לתנועת הרקדנים ורוח המשובה העולה ממילות השירים ניכרת גם על פניהם ומחוות גופם. התפאורה המינימליסטית מעבירה בצורה מדויקת אווירה של יום חורף בתל אביב, התלבושות מסוגננות ורבות דמיון והכוריאוגרפיה מהווה איור פיוטי וקסום לשירים היפים."

– מיכל בן ארי, "להיות הורים" 

 

"המופע מקסים, עשיר בדמיון וצבעוני מאוד. הכוריאוגרפיה מלאת השראה והומור, רקדני קבוצת מחול נעה דר, חולון מצוינים, התלבושות מעולות והמוזיקה המקורית נעימה ומותאמת לתכנים. מופע בהחלט ראוי".

– ציפי רומן, "לאישה"

 

"הכוריאוגרפית נעה דר צירפה כמה מפניני המחרוזת של המשוררת לעדי של תנועה, משחק ושירה. נעה דר יצרה תנועה נקייה מאוד, השומרת במכוון על קו התמימות. הרקדנים מחליפים דמויות בקלילות, ואף אינם מסתירים את השעשוע ורוח המשובה שדבקו בהם, ממש כשם שאלה ניכרים במקור של גולדברג ובעיבוד הבימתי של דר להנאת קהל הילדים והוריהם".

– צבי גורן, "הבמה"

 

"העבודה "החלום הוא צייר גדול" נכנסת בראש מורם לרשימת "החבר'ה הטובים". וולפה, בתפקיד גד, מעצבת דמות שובבה ומלאת חן. ישראל ברייט כתב מוזיקה עשירה ומלאת עוצמה לקטעי המחול. אי אפשר היה שלא להתרגש מהדואט החינני בין אחת הרקדניות לבין אייר וולפה בשיר על ה"ילד הרע" או מהביצוע הוויזואלי המפעים ל"כובע קסמים".

– לילך דקל, "הבמה"

 

 

על "משחקי ילדים" (2002)

 

"נעה דר עושה כבוד לילדים… התוצאה המקסימה – קבוצת רקדנים הממחיזים על הבמה באמצעות ריקוד, משחק ולוליינות את יצירתו של הצייר הבלגי פיטר ברויגל – "משחקי ילדים"…בנוסף לריקוד, ללהטוטי הקרקס ולמשחק, נחשפים הילדים גם לסגנון הלבוש בימי הביניים – וזוכים גם במפגש קליל וידידותי עם מוסיקה קלאסית באמצעות תזמורת הבמה הישראלית-חולון."

– אביבה לוינסון, "טיים-אאוט"

 

"מנקודת התחלה זו יצאה נעה דר למסע התנועתי-בימתי שלה. היא הופכת את הדו-מימד של ברויגל לתלת-מימד ויוצרת נקודת מפגש טובה בין ציור, מחול ופסיפס מוסיקלי שיצר רוני פורת בביצוע חי של תזמורת הבמה הישראלית חולון".

– תקווה חוטר-ישי, "ידיעות אחרונות"

 

"משחקי ילדים" מופע המחול האינטליגנטי של קבוצת מחול נעה דר, על פי כוריאוגרפיה של דר ובבימויה, מתרחש על רקע ציורו רב הפרטים של פיטר ברויגל, "משחקי ילדים". הריקודים של קבוצת הרקדנים, הלבושים כמו הדמויות בציור, ממחיזים בכל פעם פרט אחר מהיצירה ומדגישים את כל האופטימיות, החיוניות והחן שבתמונה. שעה של מחול מודרני קומוניקטיווי ומעניין במיוחד לקהל צעיר".

– רותה קופפר, "הארץ"

 

"ציורו של פיטר ברויגל, "משחקי ילדים", הוא השראה נהדרת למופע בשם זה, שאותו מעלה קבוצת מחול נעה דר. על הבמה בתפאורה שמבליטה את ציורו המיוחד של ברויגל המוקרן על מסך גדול, רוקדים רקדנים מוכשרים פרטים שונים מן הציור, שכולו ילדים ומשחקיהם. בלבושם נראים הרקדנים כאילו יצאו זה עתה מן הציור, רק כדי להזמין את הקהל להיכנס לעולמו של ברויגל כילד…מופע מחול מקסים."

– אסנת בלייר, "להיות הורים"

 

"בסוזן דלל עלה "משחקי ילדים" של הכוריאוגרפית נעה דר, היוצרת יצירות קסומות לילדים. המופע, המוגדר כמיועד לכל המשפחה, משלב מחול, מוסיקה, משחק וידאו ולהטוטנות בהשראת יצירתו של פיטר ברויגל. הוא מציג מגרש שוקק פעילות . ההתרחשויות מתחלפות בהמירות מיחסי חברות לעוינות ובדידות, מצחוק פרוע לפנטסיה. על "משחקי ילדים" עולה רק "החלום הוא צייר גדול" של דר, על פי לאה גולדברג. מופע מופלא שיש לקוות שיוצג שוב במהרה".

– צפי סער, "הארץ"

 

"כשהחשיכה ירדה על האולם בסוזן דלאל, הגדוש בילדים ובהורים, שלח הקסם את זרועותיו הארוכות והדקות ולפת את הצופים בחבלים קטנים של כיף. אימא מחבקת ילדה, אב מושיב את בנו על ברכיו למען ייטיב לראות… עיניים נוצצות עוקבות אחרי סיפורו האישי של הצייר הפלאמי פיטר ברויגל ואחר ההאנשה הייחודית כל כך של ציורו המפורסם ביותר "משחקי ילדים".

חבורה של רקדנים לבושים בבגדים מהמאה ה- 16, רוקדים במעין ילדותיות גמלונית, כזו שמצליחה להקסים את הצופה ולשכנע אותו שמדובר ברקדנים בעלי יכולת, בעוד היצירות הקלאסיות ברקע תורמות את חלקן ומחלחלות אל נפשותיהם הרכות של הילדים. מדי פעם עולה צילום וידאו של הציור של ברויגל, מתבצע תקריב אל אחד מעשרות הילדים המצוירים כשהם משחקים וכך נפתח פרק חדש ביצירה.

אין ספק, מדובר בהופעה מבריקה, צבעונית ומלאת חיוניות שאולי מיועדת לילדים אך מהנה מבוגרים מכל הגילים. לא היה ספק שגם המבוגרים נהנים ממופע המחול לילדים הזה הנאה מושלמת, ובסיומו הם יצאו אל האור המסמא של רחבת סוזן דלאל כאחוזי קסם".

– איטו אבירם, עיתון "פילון", אתר "התרשמות"

 

על "עננוצה" (2012)

 

"עננוצה של נעה דר הוא יצירה לשלושה אמנים – דר (תנועה), שירה גפן (טקסט) ודניאל סולומון (מוזיקה). כמו ביצירותיה הקודמות, גם בעננוצה דר ממשיכה לחקור את הקשר בין תנועה למילה והפעם הוא אינו שקוף, אלא עמום ומרוחק. כך שנותר כר נרחב לפרשנויות אישיות. דר, גפן וסולומון מפליאים כל אחד בפני עצמו להגיש לנו יצירה העוסקת בתהליכי התפתחות, ביחסים וברגשות, והשיח הבימתי בין שלוש היצירות פיוטי ומהפנט"

– המלצות סופ"ש, "הארץ"

 

בועה של אינטימיות – שילוב מפעים של כוחות יצירתיים בין קבוצת המחול של נעה דר ליוצרת המילים שירה גפן הוליד מופע מזין רגש, שכל ולב; הגולם והפרפר, הגרסה לכל המשפחה, זה הנושא שעומד בלב שיתוף פעולה של כוחות יצירתיים משני תחומים אמנותיים שבד"כ אינם משיקים, במופע החדש "עננוצה" של קבוצת המחול נעה דר והיוצרת שירה גפן. לא קל לשכנע ילדים להצטרף להופעת מחול, גם אם היא מוגדרת כמיועדת להם בראש ובראשונה, ולהורים שמשהו ילדי וטוב שרד בהם. בלי ריגושים צבעוניים ואטרקציות צווחניות? בלי מזללה בסביבה? תשכחו מזה. נראה שיוצרת המחול הבינה את זה והנגישה את ההופעה בדרך מקורית, כשצירפה לו תסכית שכתבה גפן, ובו היא מנהלת דיאלוג עם בנה הבכור, והוא עם אחותו וסבתו, במהלך המופע עתיר הקסם המהפנט שעל הבמה.

שלוש רקדניות מבצעות את המופע החדש, "עננוצה", מאחוריהן ניצב קולאז’ עשוי בדים שיכול להיות ענן, אולי רחם נשי, אולי וילון מעבר בין עולם הילדות לבגרות. הן בוקעות ממנו ושבות אליו חליפות, במקביל לתובנת ההפרדות מעמדת התינוק של הילד, שמגדל גלמי פרפרים, זו המתומללת בתסכית היפהפה בעל העברית העשירה, של גפן. אפיזודות משפחתיות מוכרות ("מתי תסדר את החדר") מול מסע הפיכת הגלמים לפרפרים המטאפורי של הילד הגדל יעוררו הזדהות בקרב הילדים שעלו לגן חדש או כיתה א’, כמו אצלנו. בינתיים, המופע של שלושת הרקדניות, שמעבירות סיפור בחלקים ללא מילים ובחלקים בג’יבריש, כשהן מנהלות דינמיקה שוצפת של תקשורת מעולם המשחק,  עוררו לא פחות רגש,  אולי אפילו יותר מהצגה רגילה. אפילו הפעוטה המעצבנת שנדנדה ממש מאחורינו לא הצליחה להשחית את החוויה (הורים, מעט מאוד ילדים בגילאי שנתיים שלוש יכולים לשבת בהצגה, תבינו את זה כבר).

גם השם, "עננוצה" – יש בו השילוב הלשוני הזה, שמזין את הדמיון, גם המופע הזה מזין את הרגש, השכל והלב. וכשעלו בסופו גפן ובנה הנרגש לבמה לצד הרקדניות הנהדרות, ואפילו סבתא הצטרפה, נרשמו רגעים של מתיקות מחממת לב. זה אירוע שהוא בועה של אינטימיות הורה ילד, ותמונות ממנו נצרבות בהכרה עוד שעות רבות אחרי שהסתיים.

– ריקי כהן, "סאלונה"

 

משלב הגולם ועד הפרפר; לאחר שנה שבה התרגלנו למופעי תיאטרון-מחול שמציעים, בבסיסם, הצגות לכל דבר שמינון המחול בהן מוגבר, מביאה נעה דר אל הבמה את הדבר האמיתי, יצירה לילדים שעניינה המהותי והדומיננטי הוא המחול. מהעלאת הרף הזו מרוויחים כולם, אם כי יש לציין שהיא הופכת את "עננוצה" ליצירה שעשויה להתאים במיוחד למיטיבי הלכת ולא לכל ילד. השילוב בין נעה דר על המחול, דניאל סלומון על המוזיקה ושירה גפן על הטקסט, מייצר ציפייה לרמה הבימתית הגבוהה ביותר, וזו נענית במלואה.

"עננוצה" מתחיל במרקמי צליל ותנועה שמציעים מינון מדויק בין עומק ורמה לבין שעשוע וכיף ילדי, ושתי הדוגמות בנות השש מרותקות לבמה היפהפייה (כל צילום שיצולם מתוך המופע יפיק תמונה אסתטית מרהיבה). שלב הדיבורים במופע מתחיל לשמחתי לאחר דקות ארוכות של מחול, מה שמאשר שאכן אנו מעלות את רף ההתבגרות האמנותית שלנו, כשמעיין חורש, סתיו מרין ואור אבישי, שלוש רקדניות המופע, בוקעות החוצה מתוך התפאורה ומספרות בתנועתן ובצלילי הג'יבריש הבוקעים מפיהן סיפור אבסטרקטי וצבעוני שנע במרחב שבין הדמיוני למציאותי.

את המציאות מכניסים למופע קטעים מוקלטים קצרים של דיאלוגים משפחתיים הכוללים אם, בן, אחות וסבתא, ומייצרים את סיפור המסגרת עליו אחראית שירה גפן, הנע על הקו שבין התפתחותו של יצור משלב הגולם ועד פרפר, במקביל לתהליך התפתחותו של אדם, מילד לבוגר. המלל משמש כמרקם נוסף בסאונד הכולל של המופע, משפט שמוביל את העלילה ומכוון את התנועה לתמונה הבימתית הבאה, עיטור מינימלי לדבר האמיתי ב"עננוצה": עושר חושי של תנועה, צלילים וצבעים.

דר מעזה לדרוש מקהלה לעמוד באתגר אמנותי גבוה ביותר, וזה לא תמיד אתגר קל. 50 דקות בהן צופות הילדות בשלוש הרקדניות העוברות מתמונה לתמונה כמעט ללא מלל, הן מעט יותר מדי לטעמי, ונדמה שקיצור של עשר דקות מאורך המופע לא היה פוגם בעוצמתו.

אולם כפי שהזחל עבר לאורך 50 הדקות הללו את תהליך ההתבגרות שלו, נדמה כי גם שתי בנות השש עוברות אותו, כשאת עשר הדקות האחרונות בהן איבדו כבר ריכוז הן מעבירות באיפוק בוגר ומעורר כבוד.

– טל גורדון, אתר "הבמה"

 

רבים מאיתנו הסתובבו בילדותם עם קופסת נעליים מחוררת, שבתוכה זחלים ירוקים שעירים שאותם האכילו באדיקות בעלי תות, עד שהפכו לגלמים מכוסים רשת קורים. עושים הכל כדי שיום אחד יתרחש השלב הסופי של הגלגול, והפרפר יהיה מוכן לבקוע, לסיר מעליו את יתר הקרום, ייחלץ החוצה וייצא במעוף ראשון למלא את תפקידו בטבע. וגם "עננוצה" מזמינה אותנו להיכנס לתוך אותו מרחב ראשוני שבו הכל יכול להתפתח, להתגלות, ולהשתנות – מגולם לפרפר, מתינוק לילד, מתינוקת לאמא לאדם בוגר.

"עננוצה" היא היצירה השלישית לילדים של הכוריאוגרפית נעה דר אחרי "משחקי ילדים מ-2002, שנוצרה בהשארת ציורו של פיטר ברויגלר, ו"החלום הוא צייר גדול" מ-2004 עם שיריה של לאה גולדברג לילדים. הפעם בחרה דר לשתף פעולה עם שני יוצרים מוכשרים: דניאל סולומון שכתב את המוזיקה ושירה גפן שכתבה את הטקסט.

ב"עננוצה" אין סיפור ליניארי אלא אוסף של אפיזודות קצרות, שבהן העלילה, הדמויות וסביבות ההתרחשויות משתנות באופן תדיר. ויש גם שני עולמות עצמאיים – העולם שהמציאות שהוא כולו דיאלוגים משפחתיים בין ילד לאמא שלו, לאחותו ולסבתא שלו, ועולם פלאי של דמיון ויופי שנפער מול עינינו עם שלוש רקדניות.

ויש רגעים כמו צמר גפן מתוק או ענני נוצה, הכל קל ומתוק ותמים או נע במהירות, מבשר מזג אוויר הפכפך, ויש שלוש רקדניות שמנהלות עולם שלם בג'יבריש, שיודעות לנוע ביחד כגוף אחד אבל גם לגמרי לבד, וכן, בסוף כולם הופכים לפרפרים והתנועה שהייתה כל הזמן קרובה לרצפה משתנה והופכת להיות גדולה יותר, מבקשת מרחב.

לסיכום דבר הצופה בן השבע: "תכתבי שהרקדניות עשו לפעמים דברים ממש מסוכנים וזה היה יפה. ושבסוף זה כבר היה קצת משעמם וגם שהמוזיקה הייתה הדבר הכי כיפי".

"עננוצה" היא עבודה שסומכת על יכולת הדמיון והסבלנות של ילדים. אין כאן סיפור מוכר, שקישטו אותו בריקודים כדי להקליל, אלא בפירוש "מופע מחול". אבל כמו עם הסיפור של הקופסת נעליים עם הזחלים, בשביל להגיע לרגע הקסם היינו צריכים לגלות בעצמנו ריכוז ואיפוק.

– ענת זכריה, "ידיעות אחרונות"

 

המופע עתיר הדמיון הוא בעצם אוסף של סצנות קטנות, טיפות של טקסטים בים של מחול. לא כל ילד יכול לעכל זאת בקלות, אבל שווה להתאמץ; הכניסה למרכז סוזן דלל שבנווה צדק מאיטה באופן אוטומטי את קצב ההליכה. יש משהו אחר באוויר, קצת קוסמי בעיני.

וכך, אני חושבת לעצמי, שמופע הילדים "עננוצה", פרי יצירתה של הכוריאוגרפית נעה דר, מוצג בסוזן דלל לא בכדי. העולם שאותו פותחת ההצגה בפני צופיה הקטנים רווי בדמיון, אשר השפה המרכזית שלו היא התנועה. אלו הם סיפורים קצרצרים שכל אחד מהם מתרכז סביב דמויות, יחסים וסביבה, אשר משתנים לאורך המופע. את הדמויות הראשיות קל להכיר דרך דיאלוגים מוקלטים (אמא ובן, אחות ואח, סבתא ונכד). את שפת הגוף שלהם והפרשנות לטקסט חווה הצופה באמצעות המחול, הרקדניות והמוזיקה שמלווה אותם.

זה איננו מופע "קלאסי" לילדים שמאכיל את הצופים בכפית: על הבמה תפאורה מינימליסטית, הטקסטים הנאמרים בהצגה קצרצרים, ובמקומם אנו מקבלים שפע ריקוד ותנועה שמערבבים בין הדמיון לבין המציאות. המוטיב המרכזי החוזר לאורך המופע  הינו הזחל, ההופך לגולם ולפרפר, ומשאיר אחריו שאריות של תובנות קטנות. הצופה יכול לבחור אם לקשר בין הקטעים ולארוג מהם מופע קוהרנטי אחד, או להחליט כי כל סיפור מתקיים בפני עצמו. כל אחד והעולם הפנימי המוביל אותו.

ברור כי השותפים לעשיה (נעה דר יוצרת וכוריאוגרפית, שירה גפן על הטקסט ודניאל סולומון מלחין ויוצר פס קול) ניסו והצליחו ליצור משהו חדשני, מופע שונה לילדים. יחד עם זאת, דרושה תשומת לב רבה  לפרטים הקטנים ולמכלול הרחב של שפת התנועה שייתכן ואולי מקשה במעט על הבנת המסר, לפחות לקהל שאינו בקיא בשפת המחול.

– עדה אופיר, אתר "התרשמות"

 

מתוך האפלה והשקט מגיח יצור שזוחל על ארבע בהתאמה מושלמת בין הרגליים והידיים. אט אט, כשנדלק האור, מתגלה שמדובר על שתי רקדניות מחול מוכשרות, שמתכווצות ונעמדות לרגע קט, מסתובבות, מתחבקות, מתערבלות ברוח. לבסוף הן נעלמות בתוך ענן אפור-לבן המשמש תפאורה ייחודית למופע המחול המקסים הזה. קטע הפתיחה מהווה סמל לסיפורים הרבים שיבואו אחר כך – זחל שהופך לגולם ואחר כך לפרפר חופשי שפורש כנפיים ועף, הילד שמגדל אותו שאף הוא משתנה בלי לשים לב לאורך המופע ומתפתח עם הדמיון. הכל שזור בקטעי ריקוד ותנועה מרשימים ביותר שמרתקים את הילדים ואת ההורים.

המופע מורכב מקטעים קצרים רצופים של מוזיקה וריקודים של שלוש רקדניות מחול מוכשרות בשלושה צבעים שבולטים על רקע הענן במרקם הנוצה: אדום, ירוק וכחול. הן רוקדות יחד ולחוד, מתקשרות ביניהן באמצעות השמעת עיצורים לא ברורים בלבד.

לפני המופע האזינה בת החמש לשיחה בין ילדה לאביה בשפה הצרפתית. הסברתי לה שזוהי צרפתית, ובאמצע המופע, כשהחלו הרקדניות לתקשר ביניהן בשפה לא ברורה, היא שאלה שוב איזו שפה זו. "שפת הדמיון", השבתי, את יכולה לתאר לעצמך כל מה שאת רוצה". "האדומה והכחולה כל הזמן רבות", היא השיבה לאחר מחשבה…

הטקסטים של שירה גפן נוגעים ללב – מדובר על שיחות קטנות-גדולות ומרגשות בין ילד לאמו ולסבתו. שירה השכילה להמחיש לכולנו באמצעות השיחה שמדובר על ילד בערך בגיל 6 על פי העולם הסובב אותו – גידול זחל, משחק בלגו, נפילת השן הראשונה ועוד. במקביל למקצבים של המוזיקה שעל פיהן נעות הרקדניות, נשמעים רחשים מוכרים – שפיכת אורז, פיזור קוביות לגו, שריקה חרישית, שיר ערש מפי סבתא. כל אלה מעניקים למופע המחול נופך קסום נוסף.

תוך כדי תנועות הרקדניות, נתלשות רצועות ארוכות מהענן שברקע, נתלות באוויר, נכנסות ויוצאות הרקדניות דרך פתחי הענן, ועוד. העוצמה של המופע מתגלה בפשטות של התפאורה והאביזרים הנלווים הפשוטים, ונראה שרק כך, ללא אפקטים מהבהבים וקוליים, אפשר להפעיל את הדמיון בצורה מושלמת!

– מאיה שלום, אתר "את זה"

 

פעל הפיס יזם פרויקט מיוחד בו התבקשו כוריאוגרפים ישראליים ידועים לכתוב כוריאוגרפיה למחול שיוצג בפני ילדים. נבחרו 5 יצירות מתוך יצירות הרבות שהוגשו לתחרות והנבחרים זכו לסכום נכבד שנתרם ע"י מפעל הפיס לצורך העלאת היצירות והצגתן בכל הארץ במחיר סימלי ולא רק במרכז.

עננוצה היתה אחת היצירות שנבחרה מתוך החמש ואתה ראיתי כאשר הוצגה לפני ימים אחדים בתל אביבא בסוזן דלל. היא הוצגה ותוצג בהמשך גם בפרברים. זאת לא היצירה הראשונה שנעה דר מעלה במיוחד כמופע לילדים.יש לה כבר את הנסיון הדרוש לכך ויודעת מה הילד מחפש לראות בהופעת מחול ובכלל.

עננוצה איננה יצירה שמתארת סיפור באמצעות המחול.דר העדיפה ליצור יצירה המורכבת מסיפורים רבים כל אחד של כמה דקות ולאחד את כולם ביחד תחת רעיון של התפתחות,של שינוי,של גדילה.כמו שהזחל עובר שלבים עד שהופך לפרפר כך גם האדם משתנה כל הזמן מעובר לתינוק,לנער,לבוגר ולקשיש.זאת התפתחות הדומה לענן שתוך כדי הריחוף בשמיים משנה את צורתו ללא הרף.

הבמה והתלבושות שעוצבו על ידי פולינה אדמוב היו יפות,צבעוניות מאוד,נאות אסתטיות ומלאות דמיון.את המוסיקה היפה ערך והלחין דניאל סלומון. אורי רובינשטיין עיצב את התאורה עם הרבה אור,הרבה צבע והרבה אופטימיות. יש הרבה מלל והיתי אומר אפילו יותר מדי, בשפה לא מובנת וגם שיר בפולנית.מלל זה לדעתי לא מוסיף דבר ליצירה פרט לגימיק קטן ולא משמעותי. להפך. לו המלל היה מתקצר הדבר היה רק מועיל ליצירה. שירה גפן כתבה את הטקסט למרות שדעתה היא ש"סיפור אינו יכול להסביר ריקוד" ואני נוטה להסכים איתה בכל מילה שאמרה.

יש הרבה תנועות החוזרות על עצמן ולמרות שהביצוע טוב ומענין ותוך כדי הריקוד נוצרות תמונות יפות,מורגש שאין התפתחות. שלוש הן הרקדניות המופיעות ;מעין חורש,סתיו מרין ואור אבישי.הן חולמות ובאמצעותן תוך כדי הריקוד אנו רואים דבר דמיוני המתרחש במציאות.בביצוען הטוב אנו מקבלים את האשליה כמציאות. יש שינוי בכל, הכל משתנה, הכל מאבד צורה ומקבל צורה אחרת. למרות שהכל מורכב מסיפורים קצרים המחול אינו נראה מקוטע .יש רצף, יש קצב. אין קפיצות לא מוסברות ולא הגיוניות הכל הולך ונרקד תוך כדי שילוב נכון בין הקטעים.

יש תנועה רבה, עשירה, מלאת דמיון, היצירה מלאת ריקוד. אפשר לומר עליה שהיא אחת היצירות הבודדות מבין החמש המשתתפות בפרויקט של מפעל הפיס שאפשר לומר עליה שהנה מופע מחול ולא תיאטרון תנועה או מיצג או משהו לא מוגדר מה אופיו. זאת יצירה שכל ילד או מבוגר יכולים להנות ממנה גם אם לא מבינים את כל המשמעויות הנובעות מהמחול. […] מהנה, מבוצע היטב, צבעוני ומבדר. בהחלט כדאי.

– אלי ליאון, אתר "ביקורת"

 

 

No Sidebar

This template supports the unlimited sidebar's widgets.
For adding widgets to Footer sidebar Click Here