ביקורות נלהבות ממופעי טטריס האחרונים:

בשיתוף עם שמונה רקדנים יוצרים אשר לקחו חלק בבניית שפה תנועתית ובימתית ייחודית. יצירותיה הוצגו בפסטיבלים נבחרים בישראל ובעולם. בשנת 2006 נפתח בת"א הסטודיו של קבוצת מחול נועה דר והוא משמש כחלל חזרות ללהקה ולכוריאוגרפים רבים. כמו כן מתקיימים בסטודיו שיעורי מחול עכשווי פתוחים לרקדנים ורקדניות. במהלך השנים קטפה דר פרסים רבים: פרס שר החינוך והתרבות לכוריאוגרפים, פרס המחול של שר המדע, התרבות והספורט עבור ביצוע מצטיין של הלהקה, מילגת "בי-ארטס" ליצירה בלונדון ופרס רוזנבלום לאמנויות הבמה מטעם עיריית ת"א כאמנית מצטיינת.
המופע "טטריס" הוא פרי יצירתן של נועה דר ונטי שמיע עופר. נטי היא אומנית רב תחומית העוסקת בעיצוב, מיצב ווידיאו ארט. יצירותיה של דר מתאפיינות בשימוש במגוון אומנויות לצד שפה תנועתית מורכבת. ואכן, היצירה החדשה משלבת בתוכה וידיאו ארט ואמנות פלסטית.

26/03/09, 22:00, אולם קבוצת מחול נועה דר, אני ממתינה בקוצר רוח בכניסה לאולם, לא יודעת למה לצפות וחסרת כל מושג איזו חוויה מחכה לי. בכניסה אני נדרשת לחלוץ את הנעליים ואחד הרקדנים אומר לי לעמוד על שרפרף ולהכניס את ראשי למשטח מחורר. אחרי שעברתי את המדידה אני נכנסת לאולם כשבידי שרפרף קטן, שגובהו 10 ס"מ (יש גם 20 ו30 ס"מ- תלוי בגובהו של הצופה). אני מתיישבת מתחת לבמה כשמעלי פתח עגול לראש וסורגים מסביבו. אחרי שכל הקהל (מוגבל ל-69 צופים) מתיישב ניתנת הוראה לעמוד על השרפרף. המראה של 69 ראשים מבצבצים מרצפת הבמה הזוי, סוריאליסטי ויוצר תחושת מבוכה, בלבול והתרגשות שלא ניתנת לעיכול. לאחר מספר רגעים, עוד לפני שהספקתי להירגע מהמראה המוזר שנגלה לעיני, עלו הרקדנים על הבמה והחלו לזחול בין הראשים ה"מונחים" על רצפת הבמה. לפרקים נעצרו והביטו בעיני הצופים ממרחק אפס. לא ידעתי כיצד להגיב, האם עליי לחייך, להגיד משהו, להתעלם, להיות אדישה?… הלבטים נמשכו לאורך כל המופע, ברגע שהתרגלתי למרחק מסוים מהרקדנים הם הקצינו את החשיפה. המציצנות והפלישה למרחב הפרטי של הרקדנים הותירה אותי חסרת אונים ולא עלה בידי להחליט מהי היא התגובה האנושית האופטימלית למתרחש. אולם, כשהתבוננתי מסביבי ראיתי את חוסר האונים בעיניהם של יתר הצופים, תצוגה אקלקטית של פרצופים שהולידה קשת רחבה של תגובות אנושיות.

במהלך הריקוד הרקדנים נחשפים בכל הרבדים. כבר בתחילת ההופעה, לאחר הזחילה, נעמדים זוגות של רקדנים צמודים זה לזו ומתחילים לרקוד באינטימיות ובתשוקה פראית וחייתית תוך סיבוב אגן. האינטימיות ומידת החשיפה של הרקדנים בפני הקהל מתעצמת במהלך המופע. בחשיפה הראשונה הרקדנים מנסים להפשיט אחד את השני בכוח, אח"כ אחת הרקדניות מתפשטת בעצבות ושופכת על עצמה מים. כתגובה שני רקדנים משילים את בגדיהם, מנגבים את המים ומלבישים זה את זה חזרה בבגדים הלחים, אך הרגע הכי מציצני, פולשני וחודרני הוא כאשר אחת הרקדניות מתחילה להתפשט באיטיות ובמבוכה עצומה. מלבד הקטעים השקטים והאינטימים היו קטעים מלאי אנרגיה, קפיצות, נפילות, ריצות, וכל זאת מעל ראשינו. מנקודת מבטו של הצופה מלמטה הרקדנים נראים ענקיים ומאיימים בקטעים התזזתיים, כאילו יכולים בקלות לרמוס ולמחוץ את ראשינו.

חלק נוסף ביצירה בו הרקדנים פרשו בד ענק בגובה ראשינו ולכדו במרכז רקדן יצר תחושה קלסטרופובית ותחושת מחנק.
היו שני קטעי וידיאו ארט: האחד מראה את המתרחש מתחת לבמה, את הגוף והגפיים של הצופים כתלויים באוויר ללא ראשים, והשני, מנקודת מבט עילית על הבמה המציג את הרקדנים כמעין דמויות קטנטנות הזזות במהירות בין גבעות הראשים המסורגים.
בחלק האחרון צפה הקהל כמקובל במופע. הקהל התבקש לקחת את השרפרפים ולהניחם במסודר בשורות לפני הבמה, מה שהעצים אף יותר את החוויה של הצפייה מבפנים (מתחת לבמה). בקטע הזה נעו הרקדנים  בין רצפה לבמה, הצופה ראה את המתרחש בשתי הקומות במקביל, הרקדנים השתחלו בתוך החורים ונתלו מתוכם או נתלו זה על זו. אין ספק – נועה דר יצרה במופע זה שפה תנועתית ייחודית ומעניינת המיועדת לתזוזה בחלל הספציפי.

פס הקול אותו עיצב אורי פרוסט השתלב במדויק עם יצירה. המוזיקה גברה וטשטשה את הרעשים החזקים שהדהדו בעקבות קפיצות ונפילות המבצעים על רצפת העץ של הבמה.
שם היצירה מקשר אותה למשחק המחשב "טטריס" בו השחקן מסדר את הצורות הנופלות, כך הראשים של הקהל מסודרים על הבמה כקומה ראשונה במשחק. כמו שצורות נופלות מטה בטטריס, מחלקו העליון של המסך, וכמו שמפסידים כאשר השחקן אינו מצליח לסדר את הצורות ונוצר בלגן עד התקרה, כך הרקדנים נערמים בכאוס על הבמה, קרובים לתקרה, נמצאים במרחק נגיעה מההפסד והכישלון.

לסיכום, הצפייה במופע היא חוויה בלתי נשכחת ויחידה במינה. נועה דר ונטי שמיע עופר שוברות ומרחיבות את גבולות המחול באמצעות הצגת פרספקטיבה שונה על יחסי הגומלין בין הצופה לבין המבצע, מקהל מרוחק ומתבונן מהצד הוא הופך לחלק אינטגרלי מהיצירה. הן הצליחו ליצור מבנה ארכיטקטוני ייחודי של במה, דרכו הקהל חודר למרחב הפרטי של הרקדנים, וכך למעשה הן משנות את כל הקונספט של החלל והמרחב שהוא אחד מהיסודות של אמנות הבמה.