ביקורות נלהבות ממופעי טטריס האחרונים:

  • מציצנות עם גושפנקא תרבותית: מאת נגה פנאי, אתר 1909, 5 באפריל, 2009 
התאהבתי. בבחורה. את שמה איני יודעת, אך היא אחת מהרקדנים-שחקנים במופע המומלץ "טטריס", אשר הפנטה אותי ושאבה את תשומת לבי אליה במהלך רוב המופע. רק משנרגעתי יכולתי להבחין כי יתר חמשת השחקנים-רקדנים מוכשרים לא פחות. אבל היאלא יודעת, יש בה משהו שונה.
ולענייננו.
תארו לעצמכם שאתם נכנסים לסטודיו בינוני, שלים נעליכם מעל רגליכם, בזמן ששחקנים ושחקניות חינניים, חייכנים ובעיקר גמישים – מודדים את גובהיכם, מתאימים לכם דרגש ומובילים אתכם בסבלנות לפינה קטנה ומתוחמת שממתינה רק לכם. מעליכם ניצב חור בבמת העץ, דרכו תשחילו בקרוב את ראשיכם ותציצו ברקדנים, בשונה מהופעות קודמות, דווקא מלמטה, והדבר היחידי שיחצוץ בינם וביניכם הוא מעין כלוב שבא להגן על ראשכם מההתרחשויות הסוערות על הבמה. והנה אתם ישובים, יחד עם אנשים שסביר כי מעולם לא פגשתם, במבנה דמוי סוכה בדואית הרוגש כולו מציפיות ומצפיפות נעימה המשרה אוטומטית תחושת אינטימיות. ובכן, מה הולך לקרות כאן הערב?
טטריס, הוא משחק מחשב שהומצא בשנת 1985 על ידי מהנדס מחשבים רוסי, וזכה להצלחה חסרת תקדים. על השחקן לכוון צורות הנופלות באיטיות מחלקו העליון של המסך, ולסדרן בתחתיתו, ללא רווחים. המטרה היא ליצור שורות רציפות הנעלמות מרגע השלמתן, כשהקוביות שנערמו מעליהן נופלות "קומה" אחת. כשהקוביות נערמות עד לקצהו העליון של המסך, המשחק תם. מוגש כחומר למחשבה.
קשה להתעלם מקרבת המילה "טטריס" ל"מטריקס", ואכן תחושה מעין זו נוצרת גם בשל הכאוס האנושי שמקיף כל (ראש) צופה, גם בשל החלפת המקומות בשלב מסוים, וגם בשל היכולת האישית להסתובב כאוות נפשך ולצפות בתנועות הסימולטניות מכל הכיוונים. סוג של צפייה קולנועית, אם תרצו, שמשתנה בין "עורך" אחד למשנהו, בהתאם לאינטראקציות שבהן צפה. למעשה, מתקיימים בסטודיו בה בעת אינספור מופעים.
עד לרגעים אלו לא עלתה בראשי ההקבלה, והנה זה מתחבר (או מתחוור), כמו שורת קוביות מושלמת: במהלך המופע נצמדו לעתים השחקנים זה לזה, זו לזו וזה לזו, בלפיתה הדוקה, ממש כמו הצורות מן המשחק המתאמצות להשלים שורה.
כשניתן האות עבורנו להתרומם אל גובה פני הבמה, התמונה שנגלתה בפניי הייתה מסחררת: עשרות ראשים בצבצו תחת קסדות המגן, חלקם במרחק פחות מחצי מטר ממני, והחוויה האישית ריגשה והפתיעה בעוצמתה.
פתאום נלקחה מאיתנו, הצופים, תחושת הביטחון המלווה את האנונימיות היחסית בה אנו מורגלים במופעים מסוג זה, וזכינו/אולצנו להתבונן מנקודת מבט לא מוכרת על העולם החדש שנפתח בפנינו, והוא שונה ומסקרן.
במשך 80 דקות לא יכולתי להסיר את עיניי מהמתרחש, ובניגוד לאירועי תרבות אחרים, נדרש כאן גם מאמץ אקטיבי מצדי ומצד יתר הצופים.
ומדוע המינוח "אירועי תרבות"? משום שאין מדובר רק במחול, וזה גם לא תיאטרון במובן המקובל של המילה. אם יאנסו אותי למצוא הגדרה קולעת, אתאר זאת כאירוע מחול-תיאטרלי-בחלל מקורי. ועדיין, היה זה יותר מכך.
הפלייר שמקבל הצופה בטרם היכנסו לסטודיו מדבר על "שיתוף פעולה בין תחומי, המבקש לערוך בחינה מחודשת של יחסי צופה/מבצע/חלל", יחסים שמעניין לבדוק במיוחד לאור ה"מציאות העכשווית בה חדירת המדיה למרחב הפרטי הופכת אותו לנצפה וכמעט שקוף, מערערת את היחסים המסורתיים בין המרחב הפרטי לבין הציבורי, ומערבת בין מציאות לבדיה". בהקשר הזה אי אפשר להימנע מלהזכיר את שטף הריאליטי המאיים לסחוף את כולנו לתהומות הביזיון, ולפנטז כי אכן מדובר בבדיה (במיוחד במקרה "האח הגדול" לדורותיו).
הצופים במופע חווים אינטראקציה קרובה לרקדנים, ונמצאים למעשה במרכז ההתרחשות, אמנם דרך "כלוב" המגן (?) עליהם, ואולי מפריד אותם, אך עדיין קרוב יותר מכל מה שהכרנו. יותר מזה, האינטראקציה מתרחשת גם מול יתר הצופים, הן משום שהם הופכים לחלק מן התפאורה, והן משום שקשר עין איתם הוא בלתי נמנע, לאור קרבתם ואופן הצפייה הייחודי במופע.
עצם הוצאת הצופים מהמקום הבטוח ויצירת הקרבה הכפויה לרקדנים ולקהל תורמת להתעוררות תחושות ורגשות, שמתגברים נוכח היעדר הפילטרים הרגילים.
הרקדנים כובשים את החלל בתנועותיהם העשירות ובכוריאוגרפיה המגוונת, מתפלשים אחד בשני ובבמה, מתקרבים לעיני הצופים מרחק נגיעה – יוצרים מבוכה, צחקוקים, דיאלוג אינטימי , ומאפשרים הצצה לעולם ארוטי של חושניות משולבת במאבקי כוח אבל גם בתמיכה, בעידוד ובפרגון.
מיקום הצופים במרחב מעורר מחשבות בנוגע לקרבה, ריחוק, איום, פיתוי, איחוד, נפרדות, מעורבות, שותפות, חדירה למרחב האחר, רתיעה, משיכה, מציצנות, ומטשטש את ההבחנה ביןהפרטי לציבורי.
לא סתם זכה המופע בציון לשבח בפסטיבל עכו 2006.
לצערי איני יודעת מה שמות הרקדנים שהקסימו אותי אחד-אחד (במיוחד זו שהוזכרה בפתח הכתבה, קטנה יחסית במימדיה, ובעלת מימיקה ותנועות שמימיות), שכן בתום המופע לא התבצעה היכרות אישית כמתבקש בעקבות האינטימיות הדחוסה שנחוותה בינינו זה עתה.
בכל מקרה, אל נא תירתעו מעמידה על השרפרפים. מותר לנוח מתי שרוצים, וחוויה ייחודית שכזו אתם באמת לא רוצים לפספס.
לכו על טטריס. לא המשחק. המופע.
  • משתלבים בתנועה של נעה דר: מריה רוזנפלד, אתר DanceLife, אפריל 09  
שפת תנועה ייחודית, חלל מיוחד ושילוב בלתי שגרתי של הצופים:

"טטריס" הינה יצירתה האחרונה של נועה דר, אשר זכתה בפסטיבל עכו 2006 בציון לשבח על חדשנות.  נועה דר נולדה וגדלה בקבוצת דגניה א'. היא החלה את דרכה בעולם המחול בהיותה בת שמונה באולפן למחול של עמק הירדן. מגיל צעיר הבחינו בכישרונה וכבר בגיל 18 הוזמנה לרקוד ב"אנסמבל בת שבע". לאחר שנתיים באנסמבל קיבלה מלגת לימודים יוקרתית ממרס קנינגהם, גדול כוריאוגראפי המחול המודני בארה"ב,  שיצר טכניקה מפורטת ומובנית לאימון הגוף בתנועה. דר רקדה בניו יורק בלהקות של צבי גוטהיינר, ג'נט סטונר, נטע פאולמכר ועוד. היא החלה ליצור לראשונה ב-1986 במסגרת להקת "תמר" בירושלים בה רקדה. בין השנים 90-92 קיבלה מענקים מ"קרן אמריקה- ישראל" ומשרד החוץ הצרפתי עבור יצירותיה שבהן  הופיעה במרכזי התרבות הבינלאומיים באירופה – פריז, ברלין ואמסטרדם. קבוצת מחול נועה דר נוסדה בשנת 1993

בשיתוף עם שמונה רקדנים יוצרים אשר לקחו חלק בבניית שפה תנועתית ובימתית ייחודית. יצירותיה הוצגו בפסטיבלים נבחרים בישראל ובעולם. בשנת 2006 נפתח בת"א הסטודיו של קבוצת מחול נועה דר והוא משמש כחלל חזרות ללהקה ולכוריאוגרפים רבים. כמו כן מתקיימים בסטודיו שיעורי מחול עכשווי פתוחים לרקדנים ורקדניות. במהלך השנים קטפה דר פרסים רבים: פרס שר החינוך והתרבות לכוריאוגרפים, פרס המחול של שר המדע, התרבות והספורט עבור ביצוע מצטיין של הלהקה, מילגת "בי-ארטס" ליצירה בלונדון ופרס רוזנבלום לאמנויות הבמה מטעם עיריית ת"א כאמנית מצטיינת.
המופע "טטריס" הוא פרי יצירתן של נועה דר ונטי שמיע עופר. נטי היא אומנית רב תחומית העוסקת בעיצוב, מיצב ווידיאו ארט. יצירותיה של דר מתאפיינות בשימוש במגוון אומנויות לצד שפה תנועתית מורכבת. ואכן, היצירה החדשה משלבת בתוכה וידיאו ארט ואמנות פלסטית.

26/03/09, 22:00, אולם קבוצת מחול נועה דר, אני ממתינה בקוצר רוח בכניסה לאולם, לא יודעת למה לצפות וחסרת כל מושג איזו חוויה מחכה לי. בכניסה אני נדרשת לחלוץ את הנעליים ואחד הרקדנים אומר לי לעמוד על שרפרף ולהכניס את ראשי למשטח מחורר. אחרי שעברתי את המדידה אני נכנסת לאולם כשבידי שרפרף קטן, שגובהו 10 ס"מ (יש גם 20 ו30 ס"מ- תלוי בגובהו של הצופה). אני מתיישבת מתחת לבמה כשמעלי פתח עגול לראש וסורגים מסביבו. אחרי שכל הקהל (מוגבל ל-69 צופים) מתיישב ניתנת הוראה לעמוד על השרפרף. המראה של 69 ראשים מבצבצים מרצפת הבמה הזוי, סוריאליסטי ויוצר תחושת מבוכה, בלבול והתרגשות שלא ניתנת לעיכול. לאחר מספר רגעים, עוד לפני שהספקתי להירגע מהמראה המוזר שנגלה לעיני, עלו הרקדנים על הבמה והחלו לזחול בין הראשים ה"מונחים" על רצפת הבמה. לפרקים נעצרו והביטו בעיני הצופים ממרחק אפס. לא ידעתי כיצד להגיב, האם עליי לחייך, להגיד משהו, להתעלם, להיות אדישה?… הלבטים נמשכו לאורך כל המופע, ברגע שהתרגלתי למרחק מסוים מהרקדנים הם הקצינו את החשיפה. המציצנות והפלישה למרחב הפרטי של הרקדנים הותירה אותי חסרת אונים ולא עלה בידי להחליט מהי היא התגובה האנושית האופטימלית למתרחש. אולם, כשהתבוננתי מסביבי ראיתי את חוסר האונים בעיניהם של יתר הצופים, תצוגה אקלקטית של פרצופים שהולידה קשת רחבה של תגובות אנושיות.

במהלך הריקוד הרקדנים נחשפים בכל הרבדים. כבר בתחילת ההופעה, לאחר הזחילה, נעמדים זוגות של רקדנים צמודים זה לזו ומתחילים לרקוד באינטימיות ובתשוקה פראית וחייתית תוך סיבוב אגן. האינטימיות ומידת החשיפה של הרקדנים בפני הקהל מתעצמת במהלך המופע. בחשיפה הראשונה הרקדנים מנסים להפשיט אחד את השני בכוח, אח"כ אחת הרקדניות מתפשטת בעצבות ושופכת על עצמה מים. כתגובה שני רקדנים משילים את בגדיהם, מנגבים את המים ומלבישים זה את זה חזרה בבגדים הלחים, אך הרגע הכי מציצני, פולשני וחודרני הוא כאשר אחת הרקדניות מתחילה להתפשט באיטיות ובמבוכה עצומה. מלבד הקטעים השקטים והאינטימים היו קטעים מלאי אנרגיה, קפיצות, נפילות, ריצות, וכל זאת מעל ראשינו. מנקודת מבטו של הצופה מלמטה הרקדנים נראים ענקיים ומאיימים בקטעים התזזתיים, כאילו יכולים בקלות לרמוס ולמחוץ את ראשינו.

חלק נוסף ביצירה בו הרקדנים פרשו בד ענק בגובה ראשינו ולכדו במרכז רקדן יצר תחושה קלסטרופובית ותחושת מחנק.
היו שני קטעי וידיאו ארט: האחד מראה את המתרחש מתחת לבמה, את הגוף והגפיים של הצופים כתלויים באוויר ללא ראשים, והשני, מנקודת מבט עילית על הבמה המציג את הרקדנים כמעין דמויות קטנטנות הזזות במהירות בין גבעות הראשים המסורגים.
בחלק האחרון צפה הקהל כמקובל במופע. הקהל התבקש לקחת את השרפרפים ולהניחם במסודר בשורות לפני הבמה, מה שהעצים אף יותר את החוויה של הצפייה מבפנים (מתחת לבמה). בקטע הזה נעו הרקדנים  בין רצפה לבמה, הצופה ראה את המתרחש בשתי הקומות במקביל, הרקדנים השתחלו בתוך החורים ונתלו מתוכם או נתלו זה על זו. אין ספק – נועה דר יצרה במופע זה שפה תנועתית ייחודית ומעניינת המיועדת לתזוזה בחלל הספציפי.

פס הקול אותו עיצב אורי פרוסט השתלב במדויק עם יצירה. המוזיקה גברה וטשטשה את הרעשים החזקים שהדהדו בעקבות קפיצות ונפילות המבצעים על רצפת העץ של הבמה.
שם היצירה מקשר אותה למשחק המחשב "טטריס" בו השחקן מסדר את הצורות הנופלות, כך הראשים של הקהל מסודרים על הבמה כקומה ראשונה במשחק. כמו שצורות נופלות מטה בטטריס, מחלקו העליון של המסך, וכמו שמפסידים כאשר השחקן אינו מצליח לסדר את הצורות ונוצר בלגן עד התקרה, כך הרקדנים נערמים בכאוס על הבמה, קרובים לתקרה, נמצאים במרחק נגיעה מההפסד והכישלון.

לסיכום, הצפייה במופע היא חוויה בלתי נשכחת ויחידה במינה. נועה דר ונטי שמיע עופר שוברות ומרחיבות את גבולות המחול באמצעות הצגת פרספקטיבה שונה על יחסי הגומלין בין הצופה לבין המבצע, מקהל מרוחק ומתבונן מהצד הוא הופך לחלק אינטגרלי מהיצירה. הן הצליחו ליצור מבנה ארכיטקטוני ייחודי של במה, דרכו הקהל חודר למרחב הפרטי של הרקדנים, וכך למעשה הן משנות את כל הקונספט של החלל והמרחב שהוא אחד מהיסודות של אמנות הבמה.