דרוכות – עיתונות
נקודת המוצא של דרוכות, שיצרו ומבצעות מיכל סממה ונעה דר היא "הפעולה היומיומית של הליכה משותפת ברחוב, התקדמות על עבר יעד ומטרה מסוימת, שהפכה גם היא לא מובנת מאליה בשנה האחרונה" (מתוך התכנייה). במסגרת העבודה, מבוצעת ההליכה מתוך התניה שמגבילה את מנח הגוף לגובה המדרכה, מה שמאפשר בפועל מנעד מצומצם של אפשרויות התקדמות – זחילה על הבטן, הגב והצד, גרירה של הגוף, הליכה על הברכיים והגחון, קפיצות קטנות על האגן, או עמידת ארבע הפוכה. כפועל יוצא מכך, מסלול של כ-200 מטר שאמור להימשך כ-2 דקות בהליכה רגילה, נמתח ל-25 דקות של התקדמות איטית סיזיפית, שבמהלכה שסממה ודר עוברות דרך לכלוך ומים, ומתאימות את צורות הזחילה גם למכשולים שבדרך – עמודי אופניים, מחסומים לפני מעברי חצייה או מכולות מלאות פסולת בטון ובנייה – כך שעקבות המסע מצטברים על הבגדים שלהן ובעיקר על גופן שנשרט ונחבל מהאספלט.
ההתבוננות בפעולה מעוררת מחשבה על המרחב והזמן, שמגולמת בשם העבודה: 'דרוכות' הוא תיאור מצב נפשי, אך גם דימוי מוחשי מאד לאופן שבו ההגבלות שיושמו בימי המגפה השטיחו וצמצמו את היכולת להיות – במובן העמוק של "to be" או "to exist"- במרחב ובחוץ. שם העבודה באנגלית, Land Slugs, מהדהד מימדים נוספים הקשורים למקומו של הגוף בזירה החברתית, שכן צורות ההתקדמות המגוונות שמיכל סממה ונעה דר מיישמות משנות תדיר את האופן שבו הן נחוות על ידי הצופים: לפרקים הן חיות, אולי בתולות ים, ובעיקר חלזונות (slugs). אך הרגעים בהם הן הופכות, מכורך הסיטואציה, למי שנדמות בעיני העוברים והשבים לדרות רחוב בלבוש בלוי ומטונף או דמויות תימהוניות שהתנהגותן אינן מותאמת למה שנתפס כנורמטיבי – ובהתאמה גם זוכות למבטים שמביעים דחייה ורתיעה – מעיקים בישירות שלהם, ובעיקר מעוררים הרהור על מי אנחנו נוהגים להסתכל כך ביומיום, ובאיזו קלות; על מי אנחנו דורכים תדיר, גם אם לא באופן פיזי.
– עידית סוסליק, העין העכשווית, אוקטובר 2021
ב"דרוכות", מיכל סממה ונעה דר הובילו את קהל הצופים לאורך רחוב שונצינו מבלי ללכת כלל: בזחילה, בשכיבה, בגרירה – תוך מימוש כוריאוגרפיה סדורה ומדויקת של שלל צורות מפרכות של התקדמות אופקית, כשהן צוברות רפש וזוהמה ושפע אסוציאציות עוכרות שלווה. בתחילת העבודה, כשהשתיים הניחו ראשן על הרצפה המטונפת לצד בדלי סיגריות, עלים יבשים ושלולית עכורה שנקוותה בצד הכביש, אפשר היה להבחין בפצעים על המרפקים שלהן, בתחבושות על כפות הידיים ובפלסטרים על כתפיהן. למפגש הבלתי-אמצעי בגופן החבול יש השפעה בלתי מבוטלת על הצופים בהן, רתיעה או חמלה, אשר כמו ממחישה את דברי הפילוסוף עמנואל לוינס: "האדם חשוף לאחר כמו שהעור חשוף למה שפוצע אותו". אולם מחויבותן ליצירה ניכרה לא רק בגופן, אלא גם בכל היבטיו של הביצוע שלהן, שהיה ענייני, ישיר ועז.
במהלך הדרגתי ומתמשך הפכה צורת התקדמות אחת לאחרת – צעדה המורכבת מהנחת ראש, ברכיים ואמות נעשתה לזחילה על הגחון, ידיים תחת האגן, בהטיה מצד אל צד, להתקדמות צדית, לשכיבה אפרקדן, תוך קימור הגב, דחיפה מכפות הרגליים והנחת קודקוד הראש על הבטון המטונף. סממה ודר כמו מתעלמות מן התנאים יוצאי הדופן שבהם מתממשת הכוריאוגרפיה, שעל היבטיה הפורמליסטיים הן מקפידות הקפדה יתרה: צורות התקדמות אחידות, מתואמות זו עם זו בקצב ושינויי הצורה, ואף שרק רעשי הרחוב מלווים אותן, נדמה שהן מחליפות את המקצב שלפיו הן מתקדמות בסנכרון מושלם. בהמשך מתהווה בין השתיים חלוקה ברורה: אחת נעצרת, משתהה, ואילו השנייה מוסיפה להתקדם על פי תוכנית סדורה.
תהלוכת הצופים עוקבת בדממה אחר השתיים, שעוצרות מעת לעת, השיער נכרך סביב פניהן, וניתן להבחין בסחי שנספג במכנסיהן וברפש שמכסה את נעליהן. "דרוכות" ניחנה ברגישות אסתטית יוצאת דופן לדימויים שנוצרים במפגש בין הרחוב למבצעות: סממה שרועה מטונפת ומאובקת תחת כרזה של מפעל הפיס בפתח אחת החנויות כאחת מאותן דרות רחוב שלרוב אין עוצרים להתבונן בהן; דר נעצרה במעבר החציה, גופה שמוט מעל עמוד חסימה הניצב בין ירכיה. רגליה של סממה מטיילות על תריס מתכת מוגף של אחת החנויות, ראשה נעוץ במדרכה; דר נעמדת על ידיה, רגליה מטפסות על עץ סמוך. חתול רחוב חומק תחת מכולה מלאה בפסולת בניין שעומדת בדרכן, כשהן אוחזות בקרסולי רגליהן המשוכלות, גוררות את הישבן משני צדי המכולה כדי לשוב ולהיפגש מעברה השני. בסיום היצירה הן מזדחלות בפתח אחד הבניינים ונבלעות במעלית. לכאורה, זולת ההתקדמות לא מתרחש ביצירה מאום, אולם הצפייה בה מעוררת מחשבה על אודות המרחב הציבורי, על האופן שבו אנו משתקפים בו כחברה, הקהות והאדישות שאנו נוהגים באחרים, מקומן של נשים במרחב הזה, והאפשרות של האמנות לגרום לנו לראותו אחרת.
– רן בראון, הארץ, אוקטובר 2021
מול תפישת עולם שׂבֵעה דרושה תפיסת קונפליקט, ונדמה שפסטיבל “אינטימדאנס” בניהולם האמנותי של ענת כ”ץ וארז מעין שלו, מנסה לעשות בדיוק את זה. מחשיבים אקספרימנטים שלא מסתדרים במסגרות שמוכנים לדון בתנאי הפעולה האמנותית באופן כן וביקורתי כמעט חפים מאינטרסים.
אחת העבודות היפות בפשטות מורכבותה היא ״דרוכות״ מאת נעה דר ומיכל סממה.זו עבודה המבקשת לעשות אמנות אבל, כמו בדרך אגב, מייצרת חתיכת חיים. נקודת המוצא של העבודה היא הפעולה היומיומית של הליכה והתקדמות. אולם כאן היא מתקיימת בגובה הקרקע, בגובה כפות רגליהם של אנשים וחיות. מפגישה את הגוף כולו באינטנסיביות עם המרקמים והטופוגרפיה של המשטח שעליו אנחנו דורכים מבלי משים, בהיסח הדעת. בעזרת החלטות פשוטות ועקרוניות, ובאמצעות השקט שמכיל את חנק הסערה, היא מעצבת צופה ערני ומרוכז, דרוך.
והן זוחלת נגררות על המדרכה מחוץ לתיאטרון תמונע, בשישי אחה״צ בלב הכלום, הגוף כנוע מנוטרל מפראיותו, עוצמתו, מפאתוס ומליבידינליות, הזחילה על הגחון בלב ריק מתקבלת כחוסר אונים מסויט של דריכה במקום. ושתי הרקדניות קורעות את עצמן לדעת עד הסוף, החיכוך של העור במדרכה כמו חיכוך חרב בחרב, מעלה ניצוצות. לרגע הן שוכבות על הגב פשוקות, פתוחות לרווחה, הרגלים פרושות לצדדים. סממה נשענת על דלת גלילה מפח, הגוף מתעוות בין האנכי לאופקי, מבקש לשהות בתווך. מעל ראשה מתנוססת כתובת גרפיטי אקראית: ״אף אחד לא ישמע אותך אם תצעקי״ לצידה סמל האינסוף. לרגע כולנו עוצרים ומשתהים עד שהן ממשיכות מסונכרנות ואז הן שוב נעצרות ונצמדות לשני מכסים מיציקת ברזל המכסים תאי תקשורת וחשמל של חברת כבלים. ובמפגש בין הגוף לבטון הן צוברות לתוכן את כל הזוהמה: אבק, עלים, בדלים וניירות. אותו גוף רקדני הרגיל למשטחים מיוחדים ורכים נכנע למגע הישיר עם העולם ומשלם על זה בדם הפלסטרים חושפים את הפציעה. כי במגע שלנו עם החוץ, מה שהיה שלם ותמים, אינו יכול להגן על עצמו מפני חבלה בלתי פוסקת. בסוף הן נבלעות לתוך מעלית כאל תא־וידוי דמיוני.
ומדובר בשתי יוצרות בשלות בוטחות בכישרונן וביושרתו של עולמן הפנימי. הבוחרות כמעט תמיד באיזו אקספרסיביות ברוטלית שמעבירה אותן מבחנים קיצוניים שבהם הן לכאורה מאבדות עצמן, מאיינות עצמן.
כל אחת מהן היא יוצרת מובחנת ועוצמתית ובכל זאת מוותרת על האגו לברוא יחד דבר־מה חי ושלם. ״דרוכות״ היא עבודה עזת-מבע, הדימויים בה מפוצצים את הרשתית, מוסרים את עצמם היישר ללא-מודע, תוקפניים, מהפנטים, יוצרים רק אפשרות אחת של התבוננות בהם: האפשרות הצרכנית המנוטרלת מהיגיון, חסרת הישע.
– ענת זכריה, סיעורי מחול, אוקטובר 2021
