מאמר חדש על 'עור'

מאת: ד"ר עינב רוזנבליט , אוניברסיטת ת"א

עור היא יצירה יוצאת דופן, מרגשת ונועזת, שעיקרה בחקירת העור כמצייר את גבולות הגוף. גבולות הגוף מסתמנים כבר בראשית המופע כנזילים, והם מתפרקים ונטווים מחדש בהתאם למארג הגופים שעל הבמה. הגוף מסומן בעור, והעור הוא האיבר שמניע את הרקדנים. העור מוצג כמעטפת חדירה, שמשתנה בהתאם למגע של עור בעור. מגע העור מייצר מציאות, ונעה דר הופכת בקפלי העור ובשכבות של מציאות זו.

בתחילת המופע נחשפת במה יפהפיה שטופה לבן, והצופים ישובים במעגל סביבה. הרקדנים עוברים ביניהם ומחברים לרגליהם מן בד לבן עם כיסים ואבזמים. בזכות התלבושת התמוהה של הקהל הוא הופך דרוך ושותף לחקירה הפיסית הקפדנית, שתתרחש מעתה לנגד עיניו. בהיות הצופים תפאורה (יחידה) למופע, שתיקתם הופכת שותפה הכרחית לנשימה, לזינוק, לאנחה, או לחבטה שמשמיעים המבצעים בחלל שלמולם.

יצירות מופת הן כאלה שמחוללות שינוי אצל הנמענים; עור מציעה לקהל ערוץ לתמורה בתפיסת הגוף הפרטי שלהם. כמו אצל הרקדנים, גם גופם של הצופים עובר שינוי במהלך שעת המופע, והופך מודע יותר לגבולותיו, כמו גם לחדירות של גבולות אלה. הזיקה בין קהל ומבצעים בעור מממשת את הפיוט של אמנות המחול, כמי שיכולה לספר לצופים על עצמם, אבל פיסית, בלי מילים; רקדן ושלוש רקדניות מניעים את החלל בוירטואוזיות ובשפת תנועה מרתקת, וחוקרים בנחישות את האנטומיה של גופם ואת המתרחש מעל ומתחת לעור. עוצמתו של המופע נגזרת מכך שהקהל הוא חלק ממנו, גם אם בישיבה דמומה, כך שתנועות הרקדנים מהדהדות פיסית גם בגופם של הצופים.

בעוד שמופעי מחול אחרים מתמסרים לפעמים לקונספט איכותי, ושוכחים את הגוף הפיסי, בעור הגוף הוא הראשית והאחרית; היוצרת נמנעת מנטישת הגוף לשם רעיון שמקורו באינטלקט הרהוט, ומשיגה כך מבט חד בהוויה האנושית, כי מסתבר שגבולותיה של הוויה זו הם פיסיים בעיקרם.
רהיטותו של הגוף נגזרת דווקא מהכאוס שהוא מייצג על הבמה, ומההסכמה לשכון בו ובחיבור שהוא מבקש עם גוף אחר. הכל מתחיל מהעור ועובר דרכו: גם רוך, גם אימה, וגם נפילות מבהילות של הרקדנים על הרצפה או מגע כוחני שלהם זה בזו.

עור היא ציון דרך משמעותי בדרכה האמנותית של היוצרת, והיא חולקת בה עם הקהל את הבנתה על הגוף ואת נחישותה במחקר על אודות המגע הבלתי נמנע שלו עם גופים אחרים. ההסכמה לגעת מאפשרת לגוף-רוח הנוגע לשכוח מעט מהגדרות הזהות שלו, ולהתמסר לתמורה. זו מתחוללת בו בגלל ההיענות לחלל, לאור, ולגופים האחרים. בגלל עיצוב הבמה המוקפד נאלצים גם הצופים להיענות לרגע לגופם, ולהסכים להשתהות בגבולות עורם.

דר מתמקדת בעור כמעטפת שבירה אך יציבה והכרחית, ובחירותיה האסתטיות המדויקות מציפות את הבמה בעדינות ובפיוט גם אם הצפייה היא לרגעים תובענית. היצירה היא פיסית, וההנכחה הגופנית היא עיקרה, אך לצופים בה מוצעת חוויה שאינה עוצרת בגוף אלא מפלחת גם את נבכי הנפש שמרעידה בתוכו.