עור – עיתונות

נעה דר חוקרת את סף הכאב; בכניסה למופע המחול החדש של נעה דר, "עור", הועמד מיצב מטריד משהו. שלוש רקדניות היו לבושות חליפות עשויות נייר זכוכית, שהתחככו בקיר, שולחן וחתיכות עץ שהונחו שם במיוחד. צליל החיכוך היה קשה מנשוא, ובכל זאת, רוב הקהל שחיכה למופע עמד והאזין לו, עמד והתבונן בתנועות הרפיטטביות והצורמניות שייצרו אותו. המתח הזה, בין משהו שקשה לראות, לבין משהו שאי אפשר להסיט ממנו את המבט, הוא במידה רבה לחם חוקנו בשבועות האחרונים. ערבוב משונה ומטלטל של אינפורמציה מפחידה ומכאיבה, לצורך במידע ובדיבור.

את אותו מתח שימרה דר גם במהלך העבודה, שעוסקת, כך לפי התכנייה, בגוף כמעבדה, זירה של מחקר ו"כלי קיבול רב שכבות". ולא רק לפי התכנייה – "עור" היא אכן עבודת מחקר בתנועה, שבוחנת, לעיתים באופן אלים וקשה לצפייה, את גבולותיו של הגוף. לא רק את היכולות שלו (שהרי כל יצירת מחול עוסקת בכך), אלא גם בגבולות הפיזיים והמטאפוריים שלו, באופנים שבהם הוא נפגש ומתנגש עם החלל, עם גופים אחרים ולא מעט עם כאב.

הקהל ישוב בעיגול מסביב לזירה מצופה לינולאום לבן. השורה הראשונה מקבלת מעין מגבת דקה, שמכסה את הברכיים, ומשמשת כהמשך לצבע הלבן של הרצפה. השורות האחוריות מקבלות מגבת קטנה יותר, סמלית כנראה. בארבע נקודות מוצב שרפרף קטן, שהרקדנים (שלוש רקדניות ורקדן אחד) מקדישים זמן בהתחלה לקיבוע שלו לקרקע. אפשר שזהו הרצון של דר ליצור מראה נוסף של עור, משטח לבן שבו הקהל והרקדנים נקשרים יחד, ושלא ברור מהי נקודת ההתחלה שלו ומה המרכז. אך למען האמת התפאורה המיוחדת ושלל האביזרים שנלוו לה, לא מיצו את עצמם עד תום. למגבות הלבנות (למשל) היו מחוברות שתי לולאות עשויות נייר זכוכית. האם היינו אמורים להשחיל את הידיים לתוכן? האם הרקדנים היו אמורים להשתמש בהן? הסוגיה נותרת כחידה עד הסיום, ובעיקר מאכזבת. השקעה שכזאת בתפאורה, במבנה ובהושבה ,הייתה צריכה לקבל מענה ברור יותר.

התנועה שהרכיבה נועה דר לרקדניה הייתה קשה, נטולת חמלה או רוך. השפה התנועתית שלה לא עוסקת ביופיו של הגוף או בדרך שבה הוא מתענג מעצם התנועה בחלל. אדרבא, כל מפגש, כל הזזה של איבר, כל מתיחה של רגל מוצגים כמאבק, כמלאי ייסורים או להבדיל, כריקים ומנוכרים. פעמים רבות הטיחו את עצמם הרקדנים על הרצפה, התרוממו וקרסו שוב. הם הסתובבו ללא הרף, הרעידו את הגוף והשליכו גפיהם שוב ושוב לכל הכיוונים. "עור" היא עבודה שאין בה מלודיה, אין בה רגעי חסד ואין בה הנחות. גם כששני רקדנים חיבקו את זה את זה, הפך החיבוק מיד למצג אלים של כליאה וכאב. וכך, בלי להתייפייף, מסמנת דר את הכוריאוגרפיה של חיינו בישראל, בעיקר עכשיו, בעיקר בתקופות האחרונים. נכון, מהמופע הזה אי אפשר ליהנות. למעשה הוא כמעט מפנה את העורף שלו להנאה.

ועוד מילה על היוצרים הנוספים של המופע. משהו בעבודה שכזאת, שלא נסמכת על מבינים גדולים או על הרמוניה תנועתית, מחייב ביצוע מדויק, שתצליח להכיל את הגודש שמביאה איתה נועה דר. אורי פרוסט, שהיה אחראי על המוזיקה המקורית, נצמד לקו האינטנסיבי של דר, עם מוזיקה שהייתה רווית רעשים וחריקות. רן סלוין יצר איים קטנים של וידאו במרכז הבמה, ששיוו לה פעם מראה של הר געש מתפרץ, ופעם של שמים מכוסים עננים. דווקא התלבושות שעיצבה מיכל בסעד, נראו בנאליות על הרקע הזה. כשלעצמן הן היו יפות, אך לא היה ברור כיצד הן מתקשרות לשאר המרכיבים. אחרי הרבה שנים שהעלתה בעיקר עבודות לילדים, "עור" היא ללא ספק צעד אמיץ מצד נעה דר. זוהי יצירה אקספרימנטלית, מאתגרת ולא מתפשרת, אך מתוקף כך גם מעוררת מחשבה על גבולות, טריטוריה, ושכבת העור העדינה שמגנה עלינו לא פחות משהיא חושפת אותנו לפגיעה.

– טל לוין, "עכבר העיר און ליין", יולי 2014

כנראה כל מי שיכול, רוצה היום להכין עבודת מחול תלוית מקום ורק לאחרונה ראינו תוך שבועות ספורים את תיאטרון קליפה במוזיאון ישראל, את יסמין גודר במוזיאון פתח תקווה ואת ענבל פינטו ואבשלום פולק במוזיאון תל אביב והנה באה נעה דר עם עבודה חדשה במחסן 2 בנמל יפו והופכת את הבמה ל"מקום". מקום שבו המחול מתחולל בזירה עגולה מסומנת באופנים ייחודיים והצופים החולקים את החלל יושבים סביב הזירה בשלושה מעגלי מושבים.

לנעה דר יש קרדיט על עבודה תלוית מקום משובחת- 'טטריס', שלקחה את יחסי קהל-במה למקום קיצוני וחתרני. בעוד הרקדנים מופיעים על במה מוגבהת מאד, הקהל יושב או עומד תחתיה ומביט במשתתפים מבעד צהרים שמעליו, ודרכם הוא מחדיר ראש ורואה את הבמה ואת הרקדנים מנקודת תצפית מאד לא שגרתית.

העיצוב והקונספט היו של נטי שמיע עפר, אמנית רב תחומית ועל כך היא זכתה בשבחים רבים. בלעדיה, 'טטריס' לא היה מתקיים. כשקראתי שנעה דר שוב שיתפה פעולה עם נטי שמיע עפר, באתי דרוכה לראות את התוצאה. ואכן, הקהל עולה במדרגות אל מפלס הבמה ובמרכזה – זירה; משטח לינולאום עגול, לבן, המוקף בצינור מתכת ועליו מושחלים בדים בהירים. כיסאות השורה הראשונה ריקים ועל הכיסאות בשורה השנייה והשלישית מקופל בד בהיר ושתי רצועות חומות.

ברגע שהקהל מתיישב בשורה הראשונה, מגיע מישהו שפורס את הבד המלבני שלמרגלות הצופה ומניח אותו על ברכי היושב ואת שני הפתילים האדומים, הוא מחבר בתפס אל גב הכיסא. על הברכיים יש גם רצועות חומות שבהם הצופה 'אזוק' לסינר. יושבי שתי השורות האחרות התבקשו לכסות את ברכיהם ביריעת הבד המעובדת שחיכתה מקופלת על כל מושב.

המראה הוא מרהיב. זהו עיצוב מסוגנן לעילא, מסקרן. כל יושבי השורה קיבלו על עצמם מרצון את קוד הלבוש החדש שאיחד אותם תחת דגל סינורי, למעט מקרה אחד של סרבנות, שמין הסתם נראה ליושבי המעגל שממול כמקטע צורם, כמו שן חסרה בפה בעל חיוך רחב. על המצע הלבן תחומים בתך מכליב עשוי מחוט אדום ארבעה מלבנים קטנים, במרכזם שרפרף מכוסה בבד דמוי לבד ולמרגלותיו בעבודת מגזרת שתי סוליות. דרך חורי הסוליה נחשף שטיח אוריינטלי צבעוני. בעיצוב הבמה מושקעת עבודת כפיים קפדנית והעיצוב הנקי, המינימליסטי- פורמלי משהו, קשור בד בבד עם הסינרים. בעוד העיצוב משדר שקט, טיכסיות מאופקת, מינימליזם, עבודת יד מסוגננת ששייכת לזמן עבר, ניקיון סטרילי ובהירות באה העבודה ומביאה לבמה עולם מנוגד.

'עור', היא עבודה עזת מבע, אקספרסיבית, רווית זיעה, רקדניה קורעים את עצמם לדעת עד הסוף, החיכוך של עור בעור כמו חיכוך חרב בחרב, מעלה ניצוצות, רב בה הרעש הוויזואלי כשבמרחק של כלום, קופצים הרקדנים וגומאים את החלל כאילו אין מחר. כל הרקדנים ובהם אפרת לוי, מור ורדימון, נעה שביט ואלון שטויאר עושים עבודה מצויינת, מלווים במוסיקה החזקה של אורי פרוסט, שפורסת עוד שיכבה מתחת לשכבה הנראית לעין.
ניכר שהעבודה בנויה על תהליך חקירה בשיתוף עם המבצעים. בזירה, אליה הם עולים בתחילה לחוד ואחר כך יחד, מוצא כל אחד משפטי מבע משלו. ניכר שהם נוצרו מנקודת מוצא משותפת דינמית, אפילו אקסטטית. אם זו מטיחה את הגו מטה, שוב ושוב, אחרת משלחת את הראש לכל עבר על צירו ומרעידה אזורים בגוף באופן שמזכירים טכסי קונדומבלה ברזילאים ואפרו-קאריביים.

באופן זה נוצרו פיסות מחול מלאות עניין ומתח ואזכיר את האחת שבה שניים מגלגלים רקדנית כמו בובת עץ עם מפרקי ציר, או קבוצה שחבריה חוברים לחבריהם בנגיעת אצבע כשהרקדן הקיצון מתחבר בידיים פרושות לגוף שותפיו, או דואט מרתק שמתחיל בהיסוס, עולה לחיבור נואש בעל דחפים ארוטיים ומתפרק כלעומת שבא.

באחת הסצינות החזקות תופסת רקדנית אגרוף עור ובשר של חברתה ובאמצעות החיבור האלים היא מוליכה אותה כרצונה וזו משיבה לה בתפיסת עכוז כואבת, תפיסת שד נקמנית בנוסך על דאטפת אטפוך וגו'. אם כי הרקדנים המשיכו להוליך מערכות מפגשים רבים נוספים, הלב מבקש לדעת בשלב קריטי, לאן העבודה מובלת, מה האופק אליו היא שואפת. סידרת ההתרחשויות מאבדת מומנטום בשלב מסוים ומתקשה להחזיק את המתח והעניין עד סופה ללא תמיכה נוספת.

כמובן שברקע נשארו שאלות לא פתורות; איך העבודה הפיזית מתחברת אסתטית, דינמית או קונספטואלית לשורת הסינרים שעל ברכי הקהל, מה אומר העיצוב הנאה כל כך לרקדנים וכמובן לכוריאוגרפית. באיזה מקום הכותרת 'עור' ומשמעותה מתייחסת, מתחברת או מאתגרת את כיסוי הצופים, לאנינות הביצוע והעיבוד של החומר הדומם?, למינימליזם הסגנוני, להצעות של המגזרות?

ברגע ששתי הדיסציפלינות השונות, המחול והארט שבעיצוב מקשות על לכידות החשיבה האמנותית הכפולה ומתקיימות זו ליד זו במקום זו עם זו, ולא נראה שהאחד מקרין ו/או מחזק את האחר, הרי שמשהו במשוואה מתייתר. חבל, כי השולחן היה ערוך והקדירה במטבח הדיפה ניחוחות. אך שלב הארוחה התמהמה.

– אורה ברפמן, אתר "ריקודיבור", יולי 2014

ההתחלה מעוררת ציפייה: כאשר הקהל מוזמן לעלות על הבמה, לשבת במעגל הצופה על זירה. ארבעה שרפרפים קטנים, מעוצבים להפליא, עם סימוני מקום לכפות רגליים למרגלותיהם, מחלקים באופן שווה את היקף המעגל. הרקדנים מניחים על כל צופה בד לבן עם שתי לולאות לידיים, ומחברים את הבד למושב. הציפייה גדלה – לאיזה מסע אנו עומדים להצטרף? ועדיין טרי בזיכרון המסע המופלא של "טטריס" שאליו לקחה אותנו דר לפני שנים ספורות.

בתכנייה ניתן לקבל הסבר על פשר בחירת הנושא "עור", ומדוע הוא משמש כנקודת מוצא לעבודה החדשה. לשם כך תורגם מצרפתית קטע מתוך "האני־עור" של דידייה אנזייה ובו נכתב, בין השאר, "העור הוא מעטפת הגוף, בדומה ל'אני' השואף לעטוף את מנגנון הנפש […]. ה'אני־עור' מסתמך על הפונקציות של הכלת דבר בתוכנו; תקשורת עם הזולת; גבול עם החוץ; הנשאר מחוץ לאדם; תקשורת עם הזולת; רישום עקבות".

כמו בחלק מהיצירות הקודמות של דר היא יוצאת מרעיון שאותו היא מתרגמת להנחיות לבדיקה של פעולות פיזיות. מכאן, שבניגוד לרבות מהעבודות המועלות כיום, אצל דר הפתרונות התנועתיים של גילוי השפה עומדים במרכז, כאשר הקשר לרעיון פתוח לפרשנות הצופים.

דומני שהעבודה בנויה ממחרוזת של הנחיות לבדיקה גופנית. כך למשל, קטע שנראה כמדידות אורך של חלקי גוף, סך אורך הידיים הפרושות לצדדים מקצה לקצה, או אורך הרגליים של הרקדנים, כאשר כל רקדן מניח את איבריו על השני לצורך השוואה. אחר כך הם יוצרים מבנה של חיבור בין ארבע הגפיים, שבו נוצרות צורות גיאומטריות הנולדות מהאורכים השונים. יש גם בדיקת אורך הגוף כולו, כאשר רקדנית הופכת למעין סרגל מדידה, אם על הרצפה ואם כשהיא נישאת באוויר. ואולי כל הבדיקה הזאת מתקשרת לחלק מבדיקת הטריטוריה של מעטפת העור.

בקטע אחר הרקדניות מעסות קטע של גוף, אחר כך תופסות ומושכות את העור שרוכך, כבודקות את האלסטיות שלו והאם ניתן להפריד אותו מהבשר, וכל זה מתפתח לריקוד. בריקוד סולו קצר, אלון שטויאר חוצה את הזירה עם גלגלונים כשהידיים והרגליים פרושות, כמתענגות על חשיפת מירב שטח הגוף הבא במגע עם האוויר, ובהמשך, כניגוד, הוא נופל מכווץ לרצפה, חובט באכזריות את הגוף ומשטיח אותו. בסולו אחר רקדנית רוטטת מבפנים בעוצמה, כמבקשת להשיל את עורה, ויש דואט של רקדניות המתחיל כשהן נעות קרובות זו, מכווצות את החלל ביניהן כקשובות לאנרגיה של העור, ואחר כך פולשות אחת לטריטוריה של השניה, חובקות זו את זו, הכי הדוק שאפשר, כמו עור המבקש להיטמע בעור אחר.

ובניגוד לכך, סצנות שבהן כל אחד מגן על העור שלו, הטריטוריה שלו, ועד קטעים של התגוששות אלימה של עור בעור. במהלך הריקוד הרקדנים מזיעים, כה קרובים לצופים, ועלה בדעתי שהעור הנוטף היא האמירה הכי ישירה של הריקוד. בין לבין מוקרנים במרכז הזירה קטעי וידיאו המעלים על הדעת חלקי אפידרמיס חי של העור דרך מיקרוסקופ. אלה משמשים יותר כנגיעה, העלאת זיכרון, מאשר שותפות אמיתית.

הרקדנים טובים, עם יכולת פיזית יפה, והם לא חסים על הגוף. יש גם עניין בפתרונות התנועתיים של כל קטע בנפרד. אלא שצירוף כל הקטעים נראה יותר כהצגת אפשרויות של בדיקות העומדים לבחירה בפני הכוריאוגרף ובסך הכל אינו יוצר ערך נוסף. כתוצאה מכך, מה שמתרחש בזירה ארוך מדי ובהדרגה נעשה מתיש. גם הציפיות שאותם בדים לבנים בהם חותלו הצופים, שהיו עשויים לשמש כמחיצת עור בין הקהל לזירה, נשארו בתחום הרעיוני ולא נעשה בהם כל שימוש.

– רות אשל, "הארץ", יולי 2014

ההתחלה מהפנטת. הקהל ישוב בעיגול מסביב לזירה מצופה לינולאום לבן, והרקדנים באיזו טקסיות מאופקת מכסים את ברכי הצופים במגבת פיקה דקה עם שתי לולאות מנייר זכוכית לידיים. ארבעה שרפרפים קטנים, מחלקים באופן שווה את המעגל, למרגלותיהם סימוני מקום לכפות הרגלים כמו על גבי שטיח תפילה. הסטריליות הנקייה יוצרת מבנה מעגלי עדין של שקט מונוכרומטי המוכן להכיל את הגודש.

העבודה בנויה ממערך שלם של התרחשויות שבודקות את גבולות הגוף, את דופנותיו הנזילים והחדירים ואת שכבת העור המתחככת עם החוץ. ומהר מאוד ההתרחשויות בתוך הזירה תופסות תאוצה. והחקירה הופכת את הזירה העגולה למעין צלחת פטרי- כלי מעבדתי שקוף ודק לגידול חיידקים, ותרביות רקמה לצורך אבחון רפואי ומחקר מיקרוביולוגי. אט אט מאבדים הרקדנים את זהותם ונהפכים למיקרובים המסתחררים בתוך הצלוחית. נוף פנימי פוסט-אפוקליפטי מושלך על הנוף החיצוני. זו התרבית של דר.

הנה רקדנית אחת נעה באיזה זרם אש, בעוצמה אדירה, הגוף האקסטטי יוצר אנרגיה כבירה של כליה, והראש המזדעזע מצד לצד מייצר דימויים שנדמה שנלקחו מציורים של פרנסיס בייקון, מקרב אותנו אל דרגת האפס של הנפש. אט אט הכל נעצר והגוף מצליח שוב ללכוד ביחידה אחת את מה שעלה על גדותיו. הנה שתי רקדניות מודדות אורך של חלקי גוף, סך אורך הידיים הפרושות לצדדים מקצה לקצה, שוב ושוב בונה צלב. באחת הסצינות החזקות תופסות הרקדניות זו את בשרה של זו, מוליכות את הגוף כרצונן באיזה חיבור אלים שצורב סימנים אדומים בבשר. והן תופסות עכוז, מושכות שד, כמו לכודות באיזה מעגל אלים כהמון זועם. הרקדנים חזקים והגופים שלהם רוחשים תזוזה מתמדת כאילו היו מוכי ארבה עד שהחדר כולו הוא כמין תחנת כוח לייצור קומפוזיציות של יופי עקר.

"עור" היא יצירה של רעש פוליפוני אנרגטי של יש-חיים. והיא נבונה ואסתטית ויש בה לא מעט רגעים יפים הארוגים מזרימות והתאבכויות הרושמות שדות עצב, מגופים המזרימים תוגה מאחד לשני. אבל הגודש והריבוי של הווריאציות הדומות מדלל בסופו של דבר את עוצמתה. עד שהתחושה בסוף היא שאין כאן באמת איזו תכלית.

– ענת זכריה, בלוג "המבכרת", יולי 2015

עור היא יצירה יוצאת דופן, מרגשת ונועזת, שעיקרה בחקירת העור כמצייר את גבולות הגוף. גבולות הגוף מסתמנים כבר בראשית המופע כנזילים, והם מתפרקים ונטווים מחדש בהתאם למארג הגופים שעל הבמה. הגוף מסומן בעור, והעור הוא האיבר שמניע את הרקדנים. העור מוצג כמעטפת חדירה, שמשתנה בהתאם למגע של עור בעור. מגע העור מייצר מציאות, ונעה דר הופכת בקפלי העור ובשכבות של מציאות זו.

בתחילת המופע נחשפת במה יפהפיה שטופה לבן, והצופים ישובים במעגל סביבה. הרקדנים עוברים ביניהם ומחברים לרגליהם מן בד לבן עם כיסים ואבזמים. בזכות התלבושת התמוהה של הקהל הוא הופך דרוך ושותף לחקירה הפיסית הקפדנית, שתתרחש מעתה לנגד עיניו. בהיות הצופים תפאורה (יחידה) למופע, שתיקתם הופכת שותפה הכרחית לנשימה, לזינוק, לאנחה, או לחבטה שמשמיעים המבצעים בחלל שלמולם.

יצירות מופת הן כאלה שמחוללות שינוי אצל הנמענים; עור מציעה לקהל ערוץ לתמורה בתפיסת הגוף הפרטי שלהם. כמו אצל הרקדנים, גם גופם של הצופים עובר שינוי במהלך שעת המופע, והופך מודע יותר לגבולותיו, כמו גם לחדירות של גבולות אלה. הזיקה בין קהל ומבצעים בעור מממשת את הפיוט של אמנות המחול, כמי שיכולה לספר לצופים על עצמם, אבל פיסית, בלי מילים; רקדן ושלוש רקדניות מניעים את החלל בוירטואוזיות ובשפת תנועה מרתקת, וחוקרים בנחישות את האנטומיה של גופם ואת המתרחש מעל ומתחת לעור. עוצמתו של המופע נגזרת מכך שהקהל הוא חלק ממנו, גם אם בישיבה דמומה, כך שתנועות הרקדנים מהדהדות פיסית גם בגופם של הצופים.

בעוד שמופעי מחול אחרים מתמסרים לפעמים לקונספט איכותי, ושוכחים את הגוף הפיסי, בעור הגוף הוא הראשית והאחרית; היוצרת נמנעת מנטישת הגוף לשם רעיון שמקורו באינטלקט הרהוט, ומשיגה כך מבט חד בהוויה האנושית, כי מסתבר שגבולותיה של הוויה זו הם פיסיים בעיקרם.
רהיטותו של הגוף נגזרת דווקא מהכאוס שהוא מייצג על הבמה, ומההסכמה לשכון בו ובחיבור שהוא מבקש עם גוף אחר. הכל מתחיל מהעור ועובר דרכו: גם רוך, גם אימה, וגם נפילות מבהילות של הרקדנים על הרצפה או מגע כוחני שלהם זה בזו.

עור היא ציון דרך משמעותי בדרכה האמנותית של היוצרת, והיא חולקת בה עם הקהל את הבנתה על הגוף ואת נחישותה במחקר על אודות המגע הבלתי נמנע שלו עם גופים אחרים. ההסכמה לגעת מאפשרת לגוף-רוח הנוגע לשכוח מעט מהגדרות הזהות שלו, ולהתמסר לתמורה. זו מתחוללת בו בגלל ההיענות לחלל, לאור, ולגופים האחרים. בגלל עיצוב הבמה המוקפד נאלצים גם הצופים להיענות לרגע לגופם, ולהסכים להשתהות בגבולות עורם.

דר מתמקדת בעור כמעטפת שבירה אך יציבה והכרחית, ובחירותיה האסתטיות המדויקות מציפות את הבמה בעדינות ובפיוט גם אם הצפייה היא לרגעים תובענית. היצירה היא פיסית, וההנכחה הגופנית היא עיקרה, אך לצופים בה מוצעת חוויה שאינה עוצרת בגוף אלא מפלחת גם את נבכי הנפש שמרעידה בתוכו.

– ד"ר עינב רוזנבליט, אוניברסיטת ת"א, מאמר על "עור", 2014

משק אוטרקי שלא באמת יכול להתקיים; בסוף-השבוע הקרוב תעלה נעה דר בבכורה את יצירתה החדשה "עור", לאחר חמש שנים שיצרה עבור ילדים. "יש הרבה עשייה של מחול בארץ, אולי יותר מדי", היא אומרת, "ומעט איכות". הזמן שהיא לקחה לעצמה עד שהחליטה ליצור שוב עבור מבוגרים נועד לאפשר לה תהליך שיש בו עומק. ההבדל המהותי בין שני סוגי היצירה, לילדים ולמבוגרים, טמון בכוונה ובאחריות, לדעתה. כאשר היא יוצרת עבור ילדים, היא שואלת את עצמה מה הם צריכים ומנסה לתת להם מענה ראוי. כאשר היא יוצרת למבוגרים, היא שואלת לאיזו חקירה היא זקוקה, ולאחר מכן מתווכת אותה אל הקהל שלה.

עוד לפני שדר ניגשת לעבודת התנועה, היא מבקשת לבחון שתי תפיסות של הגוף שמניעות את התנועה, הן הפיזית והן המחשבתית. "יש את הרעיון של גוף כמיכל לשכבות שונות של חומרים", היא אומרת. "יש לנו את העור ואת הבשר, השרירים, העצמות, האיברים הפנימיים, ובאיברים הפנימיים יש לנו את התחושות, הרגשות, ועוד צעד פנימה מהרגש יש את הפנטזיה – שהיא המקום הכי פנימי שיש. וזאת היררכיה של עומק ולא היררכיה של חשיבות. פנטזיה היא אולי הבסיס, אולי משם נוצקות שאר השכבות. ויש את הגוף כשטח מחיה, שהוא סוג של מפלט או מבצר. כשכל המקומות, כולל הבית, הופכים להיות לא נוחים או מאיימים או כואבים, אז אם יש לאן לברוח, זה אל תוך עצמנו, כמו שבלול אל תוך הגוף. וכשאנחנו בורחים אליו ומתחפרים בו, הוא גם הופך להיות סוג של כלא. ואז הוא כבר צר לנו. זה משק אוטרקי שלא באמת יכול להתקיים, ואז אנחנו כמהים למפגש עם החוץ, למפגש עם האחר שיכול לתת לנו הקלה מעצמנו. וזה גם סוג של חיכוך… זה תמיד מפגש עם אנשים. זה לא תהליך ליניארי, הוא לפעמים מתרחש בלולאות, לפעמים הוא משתהה. וזאת מין סירקולציה כזאת של רגש-גוף-רגש".

ביצירה "עור" משתתפים ארבעה רקדנים-יוצרים. "העבודה היא דרך אימפרוביזציות, למשל: עכשיו תתייחסו לגוף, תדמו את קווי המתאר שלו כקו ניאון כזה של אור ותרוקנו את כל התוך ותכניסו פנימה חום שהוא נוזל, תזוזו עם הדימוי הזה ותנסו להרגיש איך הוא זז בפנים תוך כדי שאתם מודעים לקווי המתאר, לקונטור. זאת דוגמה. מתוך העבודה הזאת נוצרות שפה וחקירה. מהמעבדה הזאת מתגבש כיוון חקירה ומתגבשת שפה, שהיא מה שיוצר את המבנה של הדבר. אחרי שהחומרים האלה קיימים מתחיל העיצוב, לברור מתוכם, לראות איך הם מתקשרים החוצה, איך המעבדה הזאת מצליחה להיחשף לעיניים חיצוניות, ומכאן המחשבה על הקהל".

המופע נערך בזירה, והקרבה הפיזית וזוויות המבט שנוצרות מול הקהל הן הכרחיות, לפי דר, כדי להעניק לצופים חוויה שאינה מנותקת. היא מבקשת לא "להראות" לקהל משהו ממרחק, כמו בחלל תיאטרוני קונבניוציונלי שבו הקהל הוא "הקיר הרביעי", אלא ליצור עבורו חוויה שיש בה אינטימיות. "היצירה נקראת 'עור' כי זה בדיוק על הגבול שבין הצד הפנימי של העור והחוץ, האנשים בחוץ שהם אלה שמניעים אותנו ואלה שבאמת חודרים אלינו פנימה", אומרת דר. "זה על שטחי מגע פנימיים ושטחי מגע חיצוניים. איך העור נותן לנו את תחושת הסיום שלנו, מגדיר אותנו. אנחנו יכולים לנסות לשנות את הגבול שלנו, לעצב או לפרוץ אותו, אבל עדיין בנקודה שבה העור שלנו מסתיים שם אנחנו נגמרים. ואז, איך הגבול שלנו נפגש עם הגבולות של האחרים ומה קורה במפגש הזה". המפגש הזה, שמתרחש כביכול מחוץ לעור, מהדהד פנימה אל השכבות הפנימיות, עד לפנטזיות שלנו ושל האחרים, היא מסבירה.

לפני כארבעה שבועות, לאחר כמה חודשי עבודה על היצירה "עור", הראה לה אחיה את ספרו של דידייה אנזיה, פסיכולוג-פילוסוף צרפתי שתבע את המושג "אני עור", שלפיו האגו יוצר את הנפרדות שלנו. טקסט נוסף שדר מציעה כמלווה ליצירת המחול הוא השיר של חזי לסקלי, "שעת הכאב החדש", מתוך "העכברים ולאה גולדברג":

הכאב נמצא בתוכךָ אבל אתה רוצה להיות
בתוכו. לשם כך עליךָ
להוציא את הכאב, להניחו לצדך
ואחר כך
להיכנס לתוכו כמו שנכנסים
לחדר.
עכשיו, כל שנותר לעשות
הוא
להדליק את המנורה
ולנשק לאחד הקירות החדשים
שהוא אחד מדפנות הכאב החדש.
לנשק ולחייך,
לדבר אל הקיר בקול מדויק
ולקוד קידות קטנות של נימוס בלתי מתפשר.

– דנה שלו, כתב העת "ערב רב", יולי 2014

התרשמויות ותגובות קהל נבחרות:

"היצירה לפתה אותי מראשיתה. יש כאן מחקר מעמיק המוביל את הצופה למתיחת המנעד והגבול שבין התפשטות להתכווצות, בין חוץ לפנים, בין הבודד לבין עצמו, יחסי אני אתה, יחיד קבוצה. לאורך המופע התחדדה אצלי כצופה המודעות לעור העוטף אותי, מגן ושומר אך דיפוזי ונושם. מודעות לתא, לנקבובית. יש במופע רגעי עדינות של ליטוף על העור שמתהפך לכאב חד ומלא זעם ואלימות .כמו מיקרוסקופ המתמקד כל פעם באיבר אחר המתרחב מעצם ההתבוננות בו- קצה האצבע , גב, ירכיים ישבן ,עור הקרקפת. יש מצבי מרחק ויש מצבי קשר עד כדי נסיון התמזגות. העור רוטט. בקטע אחד עולה מחשבה על התבלות העור ועל הנסיון הפתטי להרים :ישבן, חזה, לחיים, מצח. הריקוד מביא איתו תחושות כאב- סחיבה, תלישה, מריטה. האצבעות של הרקדנים ממש חודרות לעיתים לעור שותפיהם, מושכות אותו ומפרידות מהבשר. מצבים של גירוד ועיקצוץ לצד כאבי בטן ותחושה של קלקול מעיים. אני חוויתי במופע חוויה טהורה של קילוף ונסיון לגעת בדבר עצמו- מתחת "למעיל, מתחת לבגד, מתחת לעור".

– נועה רז מלמד, אמנית ואוצרת, 2015

"ההופעה השאירה אותי עם תחושה של אינטימיות מאד גדולה.אין דבר ששייך לגוף לנגיעה בעור , לחכוך ולדחיפה , לליטוף ולצביטה, למשיכה ולנשיאה , להזעה, לנשימה ולחום שלא היה שם. גם החוויה שהרקדניות הגיעו לאיזה קצה בעבודת הגוף שלהם , אם זה ברעידות ( זה מטורף כמה שזה קשה) ואם זה בנפילות או בריצות לחיבוקים ובכלל, במקום שהן שמו את עצמן – חשופות לגמרי בתוך המעגל עד שכמעט היה בי רצון להצטרף למעגל ההזעה והנשימות הכבדות והידיים הפשוטות לאיזה קשר. המעגל סביב הרוקדים גאוני.שמעתי על מחקרים בנוירולוגיה היום שמראים שהחשיבה והקוגניציה שלנו בכלל מותווים על ידי האופן שהעור שלנו מגיב לסביבה. אם כך, אין לי ספק שהאינטיליגנציה ה"עורית" של הרקדנים שלך הגיע רחוק. ההופעה הייתה למעשה בתוך הרצף עבורי של כל מה שהגוף האנושי יכול ומסוגל לעבור. זו הייתה חוויה חזקה ביותר, מצמררת בכנות שבה. בהבנת הגוף ובצרכים של העור".

– ענת שרייבר, אמנית ומטפלת, 2015

"תודה על "עור" שראיתי אתמול בערב. תודה על האיכות האישית וצורות הביטוי של כול אחת מהרקדניות. על היכולת, הדיוק, המעברים במנעד שבין פראות ואלימות לבין רגישות ועדינות.על השפה התנועתית שמתיכה שפות רבות, אישיות ומוכרות, לתוך היחד שלהן ושל היצירה. על הזיעה. על ה"הירואיות" העל-אנושית של הרקדניות יחד עם ההתנהגויות והמבטים וההתנגבויות כאחד-האדם. על העיצוב שמכנס אותן למעגל הצפייה של מיקרוסקופ ושל זירה רגשית, כשמתחת ללינולאום הקר מסתמן שטיח ביתי ישן, והקהל, בחלוקי מעבדה מפרידים ותוחמים, מייצרים את האירוע כעדים/שותפים. ההופעה נשארת איתי ובי, הרבה מעבר לרגעי הצפייה".

– אריה בורנשטיין, רקדן, כוריאוגרף ומורה לתנועה ומחול, 2014

"לשמחתי הייתי בערב המיוחד, ראיתי והשתתפתי. הכניסה למרחב המופע, הישיבה ו"ההתלבשות" כבר הכניסה לאווירה וקשב לא שגרתיים. ואחר כך עבודתהרקדניות המרשימה כל כך, הטעונה באנרגיות ראשוניות/מחוספסות בלתי נדלותשפרצו ומילאו את המעגל, היו מרגשות ומטרידות לחלופין או בו-זמנית. הערב לא היהפשוט, ההיפך הוא היה טעון ומאתגר ועם כל תחושת 'היחד' עם הרקדניות נוצרה גם תחושה של אי-נחת ויצאתי מוטרדת מאוד.הפער הזה בין הריקוד וחווית ההשתתפות לבין ההשלכות של הריקוד (המצב המתואר והמטפורה לעולמנו מחוץ לתיאטרון) היה חזק מאוד בעיניי. תודה לך ולרקדניות. תודה על השיתוף ותודה רבה מאוד על האומץ ועל היושרה".

– פרופ' ליאורה מלכין, החוג לתיאטרון, אוניברסיטת ת"א, 2015