אודות

 

המופעים הקרובים:

            יום חמישי, 06 לדצמבר 2018, בשעה 21:00 | לרכישת כרטיסים לחץ כאן

            יום שבת, 08 לדצמבר 2018, בשעה 13:00 | לרכישת כרטיסים לחץ כאן

            יום שבת, 08 לדצמבר 2018, בשעה 20:00 | מופע סגור

המופעים יתקיימו בסטודיו קבוצת מחול נעה דר,  הכניסה מהחניון ברחוב לסקוב 13, תל אביב.
לפרטים ולהזמנה טלפונית: 03-6954440 / 052-2417139

 

'נוע-נוע (NoaNoa) 'היא עבודת סולו שמקיימת דיאלוג בין רקדנית מבוגרת לרקדנית שהייתה לפני 20 וגם 40 שנה. השיח הנרקם ביניהן וההשתקפות שלהן אחת בשנייה, מציפים תשוקה ראשונית ופשוטה לנוע ועם התנועה לעקוב אחר הזיכרון המוטבע בגוף. פעולת ההתבוננות בגוף כארכיון המחזיק את כל שחווה, מולידה חיפוש אחר מה נשאר ממה שהיה ומה עוד הווה פעיל בו. בחלל  האינטימי שנוצר בין גוף לזיכרון מתקיים הדהוד בין פנימי ופרטי למרחב חיצוני, בין יכולות למגבלות ובין הבסיסי והאימפולסיבי למעובד ורווי הניסיון.

לראיון עם נעה דר באתר 'Ynet' לחץ כאן   

שותפים

 

מאת ובביצוע: נעה דר

מוזיקה ועיצוב סאונד: אלעד שניידרמן

תלבושת: אריאל כהן

עצוב תאורה: עומר שיזף

יעוץ דרמטורגי: יאיר ורדי

ניהול חזרות: יעל ונציה

צילום סטילס: תמר לם

עיצוב גרפי: דורית טלפז

הפקה: תמר בר ניב – קבוצת מחול נעה דר, בשיתוף 'פסטיבל צוללן '

משך המופע: כ 50 דקות

מופע ראשון: 14/09/18, במסגרת פסטיבל 'צוללן', ניהול אמנותי: עדו פדר

גלריה

IMG 8560-2
« 1 של 12 »

ביקורות

"נוע נוע" של הכוריאוגרפית והרקדנית נעה דר היא יצירה שחייבים לראות

אחרי שנים רבות שבהן עסקה רק ביצירה, חוזרת הכוריאוגרפית נעה דר אל מרכז הבמה. המופע שלה "נוע נוע" הוא צפיית חובה

  • טל לוין – עיתון "הארץ"
  • 16.09.2018

מול שלושת הספסלים המאורכים שמוקמו בסטודיו של נעה דר עומדת מראה גדולה ומוארכת גם היא. בין הקצוות רצפת לינולאום, ומעליה תלויים שלושה גופי תאורה שקופים, מעיין לוחות פלסטיק, שמתפקדים גם הם כאיזה הד לאותה מראה גדולה. הקהל, שמתבקש לחלוץ את נעליו בכניסה לסטודיו, נאלץ להביט בעצמו במראה ולהיות שותף למופע. "נוע נוע" (NoaNoa), שהועלה בפסטיבל "צוללן" הוא יצירה אישית מאוד של הכוריאוגרפית. היא חוזרת כאן לקדמת הבמה (או ליתר דיוק לקדמת הסטודיו), אחרי שנים ארוכות שבהן עסקה רק ביצירה.

דר היא לא הראשונה שמציגה מופע בסטודיו, אך לא זכור לי מקרה שבו בחר הכוריאוגרף להותיר את המראה גלויה. יש לכך משמעות רבה שמשתקפת (תרתי משמע) כבר בתוכנייה שבה נכתב שם המופע כמו בכתב מראה. גם הפתיחה מפנה את תשומת הלב לתפאורה הזאת, כשדר מתחילה לנוע עם ידיה מול המראה, משחקת עם ההשתקפות של עצמה ויוצרת הלכה למעשה שתי דמויות שרוקדות מהרגע הראשון. ההכפלה של דמות הרקדנית מאפשרת לדר לא רק לשאול על הרקדנית שהיא כיום, אלא על הרקדנית שהיתה, ולקיים בין השתיים דואט של חיפוש. בה בעת היא מכניסה את הצופים לעמדת הרקדנים בעצמם, כשהיא מציבה אותם באחת הסיטואציות המוכרות ביותר בשביל מי שלמד אי פעם בסטודיו — עמידה מול מראה. הדבר מזכיר כי אף שרקדנים מתאמנים כדי להופיע מול הקהל, האימון מציב אותם תמיד כצופים הראשונים של עצמם.

הכוריאוגרפיה עושה שימוש רב בהעברות משקל — מרגל לרגל, מיד ליד, מצד לצד, קדימה ואחורה. כך נוצר הדהוד של פעימות הלב, המסמנות כאן מעין קצב תת קרקעי למופע כולו. כפות הידיים נפרמות ונקשרות, מתאגרפות, מכות באוויר ומיד נפתחות כדי להוביל את התנועה שוב ברכות. דר, שהיצירות האחרונות שלה לא פסחו על חשיפת הגוף במלוא מכאוביו, נותנת כאן מקום רב לרוך, לחמלה, לתשוקה ולנועם הקשורים לעצם פעולת התנועה. בד בבד היא מראה כיצד גם הרכה והפשוטה שבתנועות מקפלת בתוכה פוטנציאל אלים כמעט — להתגבר ולהתגבר עד שהגוף כבר לא יכול לשאת אותה יתר והופך גס ומכוער.

במופע אין מוזיקה, אלא שמדי פעם נשמעות חריקות וצלילים של חיכוך. בתחילה אלה הקולות הבוקעים מפעולת החיכוך של דרך עצמה במראה, כמו רוצים לומר משהו על הפער בין הדרישה להראות תנועה נקייה וחסרת מאמץ לבין הקושי האמיתי שעומד מאחורי הגוף הרוקד. דר מבקשת לדבריה להתבונן "בגוף כארכיון המחזיק את כל מה שחווה" ובכך להנכיח עוד יותר את ההיסטוריה של המאמץ הזה, בעולם שעל פי הנורמה מתיימר להסתיר אותו. הופעתה של דר מצהירה על הרצון שלא להסתיר את עקבות הזמן בגוף — שערות השיבה שלה לא מוסתרות בצבע, וגופה, שעדיין מבצע סולו אינטנסיבי של 50 דקות, נוכח במלוא עוצמתו, בזיעה, בנשיפות, באיברים המוטחים ברצפה.

אצל דר ניכר הרצון לומר משהו לא רק על הגוף בכלל אלא על הגוף הנשי בפרט, שהתרבות דורשת ממנו לטשטש את סימני הזמן ולא מעריכה את הניסיון שצבר. לא שיש אצל נעה דר הצהרות פוליטיות פומפוזיות, אדרבא, זוהי עבודה כל כך צנועה ואישית, עד שהיא מצליחה להראות כיצד האישי הוא פוליטי גם בלי להחזיק שלטים.

גם בגלל זה וגם משום שדר, כפי שאולי אפשר כבר היה לשכוח, היא פשוט רקדנית נהדרת, "נוע נוע" היא יצירת חובה.

 


נועה דר. 'נוע-נוע'. 20 באוקטובר 2018

  • אורה ברפמן – בלוג "ריקודיבור"
  • 23.10.2018

נוע דר מעלה ערב סולו בשם 'נוע-נוע' ( Noa-Noa) בסטודיו שלה במרכז תל אביב .שם העבודה זהה לספר בעל אותו שם של פול גוגן והמשותף אולי לשניהם, באילוץ לא מבוטל, הוא הניסיון להתבונן במסע חיים ולערוך סיכום ביניים של היוצר מול היצירה. בהנחה שדר אכן מתייחסת לכאן ועכשיו כנקודת זמן שאמורה להיות בעלת משמעות, הרי שיצירה זו צפויה לשקף מבטים קדימה ואחורה בזמן ואת המקום הרגשי שמציפה ההתבוננות האינטרוספקטית הזו.

הסטודיו של דר רחב דיו כדי ליצור מרחק בין אזור הפעולה לבין שלש השורות הצמודות לקיר שמול המראה הרחבה שעליה מתרפקת דר עם כניסתה . היא נצמדת אליה, מביטה בה וממנה. גופה מרפרף עליה כשהיא נעה לאורכה על שקט.

בחלל בינה ובינינו –או 'הבמה'- תלויים מספר גופי תאורה מלבניים שקופים בגבהים שונים שעיצב עומר שיזף. הנגיעה המינימליסטית מעודנת כראוי ומעניקה אוירה מסוימת- תוצר ברור של ההווה. זהו גם המחסום הכי מרומז שזכור לי בין רקדן שמבצע סולו בעל חומרים אישיים שבונה א-פריורי חיץ בינו לבין הקהל.

המשחק של דר בין הגוף הנוכח לבין ההשתקפות שלו, בין התקיימותו של דיאלוג והתאיידותו ברגע שתשומת לבה של דר מוסטת מדמותה, יוצרים מתח מטריד ומרתק כאחת. ודר, פרפורמרית בעלת מודעות גבוהה ומאד מנוסה אף היא נעה בתחום מעורפל של חשיפת חומרים תלויי זמן כמו הגוף ויכולותיו, ובין הצורך להתמודד על ידי הוכחת העדיין יש, לבין ההשלמה עם האין כבר.

אחרי פרק זמן ממושך של שקט, מושמעים קולות של חריקה, שפשוף, מעיכת זכוכית, זמזם שמניחים עוד רובד לדברים שלא נאמרים בנושא חלוף הזמן, החשש משחיקה נוספת, מפירוק שדורש וידרוש טיפול.

בשלב מתקדם של העבודה עושה דר החלטה לעבור קדימה תוך איסוף עצמי מחדש, אחרי שלב תהיה, בהייה, הרהור. כעת, תור תנועות גדולות יותר, חריפות יותר. אסרטיביות. שואבות מדיסציפלינות לחימה. עוסקות גם בתוצר התנועתי ולא רק ביוצר . דר עורכת בדיקת אינוונטר אברים באופן עקבי ונמרץ במקביל לאינוונטר רגשי. אבל איפה התשוקה?

העיסוק בתחושות, בזיכרונות שנטמעו באברי הגוף מוציאים ממנה תנועות כביכול לא רצוניות, כאילו שד עמוק בפנים דוחק מהן לצאת לאור.

עכשיו, ברגע נכון של קתרזיס, יושבת דר בישיבה מזרחית, לחיה שעונה על כף ידה והיא מתבוננת באופן פרטני, איטי על הקהל ומחפשת מגע. מחפשת דיאלוג עם החוץ ולא רק עם עצמה ובת דמותה המשתקפת.

יש פה סיפור, יש גם מהלך דינמי. קורה לה משהו. מהמבע המהורהר-מיוסר שהתחיל את חיטוטי הנפש, מגיעה דר למהלך המסכם, המניפולטיבי, שהערך המוסף שלו הוא פלירטוט עם הקהל כדי לגרוף צחקוקים. תגובות הצחקוק הן המקבילה של 'לייק'.

כן, אוהבים אותך נועה. אהבה היא סמן של קיום. של אישור. של הכלה.

את הערב, דר המנוערת והמכילה מסיימת בהליכה על הידיים לאורך המראה כשהיא צועדת ורגליה מטיילות על הזכוכית. ככה, לוחמת, ככה מתקדמת. הזמן לטובתה.

No Sidebar

This template supports the unlimited sidebar's widgets.
For adding widgets to Footer sidebar Click Here