אודות
אירועים קרובים:
שישי, 30.9, 11:00
״תנועה ערה״, המרכז לאמנות דיגיטלית, חולון
יום שני, 5.12, 12:30 & 14:15 | בשבוע המחול הבינלאומי של מחול שלם, ירושלים | מופע סגור
כל הופעה של ״דרוכות״ היא וריאציה ייחודית שמגיבה לסביבה המסוימת בה היא מתרחשת. ״דרוכות״ הוצגה עד כה בפסטיבל ״אינטימדנס״ בתיאטרון תמונע, במוזיאון תל אביב לאמנות במסגרת תוכנית השהות ״הריבוע״, בתערוכה ״תנועה ערה״ במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, בפסטיבל ״מנופים״ לאמנות עכשווית בירושלים ובפסטיבל ״ארט-תור״ בתל אביב.
שותפים
ביקורות
מול תפישת עולם שׂבֵעה דרושה תפיסת קונפליקט, ונדמה שפסטיבל “אינטימדאנס” בניהולם האמנותי של ענת כ”ץ וארז מעין שלו, מנסה לעשות בדיוק את זה. מחשיבים אקספרימנטים שלא מסתדרים במסגרות שמוכנים לדון בתנאי הפעולה האמנותית באופן כן וביקורתי כמעט חפים מאינטרסים.
אחת העבודות היפות בפשטות מורכבותה היא ״דרוכות״ מאת נעה דר ומיכל סממה.זו עבודה המבקשת לעשות אמנות אבל, כמו בדרך אגב, מייצרת חתיכת חיים. נקודת המוצא של העבודה היא הפעולה היומיומית של הליכה והתקדמות. אולם כאן היא מתקיימת בגובה הקרקע, בגובה כפות רגליהם של אנשים וחיות. מפגישה את הגוף כולו באינטנסיביות עם המרקמים והטופוגרפיה של המשטח שעליו אנחנו דורכים מבלי משים, בהיסח הדעת. בעזרת החלטות פשוטות ועקרוניות, ובאמצעות השקט שמכיל את חנק הסערה, היא מעצבת צופה ערני ומרוכז, דרוך.
והן זוחלת נגררות על המדרכה מחוץ לתיאטרון תמונע, בשישי אחה״צ בלב הכלום, הגוף כנוע מנוטרל מפראיותו, עוצמתו, מפאתוס ומליבידינליות, הזחילה על הגחון בלב ריק מתקבלת כחוסר אונים מסויט של דריכה במקום. ושתי הרקדניות קורעות את עצמן לדעת עד הסוף, החיכוך של העור במדרכה כמו חיכוך חרב בחרב, מעלה ניצוצות. לרגע הן שוכבות על הגב פשוקות, פתוחות לרווחה, הרגלים פרושות לצדדים. סממה נשענת על דלת גלילה מפח, הגוף מתעוות בין האנכי לאופקי, מבקש לשהות בתווך. מעל ראשה מתנוססת כתובת גרפיטי אקראית: ״אף אחד לא ישמע אותך אם תצעקי״ לצידה סמל האינסוף. לרגע כולנו עוצרים ומשתהים עד שהן ממשיכות מסונכרנות ואז הן שוב נעצרות ונצמדות לשני מכסים מיציקת ברזל המכסים תאי תקשורת וחשמל של חברת כבלים. ובמפגש בין הגוף לבטון הן צוברות לתוכן את כל הזוהמה: אבק, עלים, בדלים וניירות. אותו גוף רקדני הרגיל למשטחים מיוחדים ורכים נכנע למגע הישיר עם העולם ומשלם על זה בדם הפלסטרים חושפים את הפציעה. כי במגע שלנו עם החוץ, מה שהיה שלם ותמים, אינו יכול להגן על עצמו מפני חבלה בלתי פוסקת. בסוף הן נבלעות לתוך מעלית כאל תא־וידוי דמיוני.
ומדובר בשתי יוצרות בשלות בוטחות בכישרונן וביושרתו של עולמן הפנימי. הבוחרות כמעט תמיד באיזו אקספרסיביות ברוטלית שמעבירה אותן מבחנים קיצוניים שבהם הן לכאורה מאבדות עצמן, מאיינות עצמן.
כל אחת מהן היא יוצרת מובחנת ועוצמתית ובכל זאת מוותרת על האגו לברוא יחד דבר־מה חי ושלם. ״דרוכות״ היא עבודה עזת-מבע, הדימויים בה מפוצצים את הרשתית, מוסרים את עצמם היישר ללא-מודע, תוקפניים, מהפנטים, יוצרים רק אפשרות אחת של התבוננות בהם: האפשרות הצרכנית המנוטרלת מהיגיון, חסרת הישע.
– ענת זכריה, סיעורי מחול, 16.10.2021
תוך מימוש כוריאוגרפיה סדורה ומדויקת של שלל צורות מפרכות של התקדמות אופקית, כשהן צוברות רפש וזוהמה ושפע אסוציאציות עוכרות שלווה. למפגש הבלתי-אמצעי בגופן החבול יש השפעה בלתי מבוטלת על הצופים בהן, רתיעה או חמלה, אשר כמו ממחישה את דברי הפילוסוף עמנואל לוינס: "האדם חשוף לאחר כמו שהעור חשוף למה שפוצע אותו". אולם מחויבותן ליצירה ניכרה לא רק בגופן, אלא גם בכל היבטיו של הביצוע שלהן, שהיה ענייני, ישיר ועז. לכאורה, זולת ההתקדמות לא מתרחש ביצירה מאום, אולם הצפייה בה מעוררת מחשבה על אודות המרחב הציבורי, על האופן שבו אנו משתקפים בו כחברה, הקהות והאדישות שאנו נוהגים באחרים, מקומן של נשים במרחב הזה, והאפשרות של האמנות לגרום לנו לראותו אחרת.
– רן בראון, הארץ, 14.10.2021
