נוע-נוע

אודות

המופעים הקרובים:

19.5 יום שישי 14:30 ֿ, בית המחול מנשה | כרטיסים כאן 

מופע סולו מאת ובביצוע נעה דר שנוצר לאחר שנים רבות בהן היתה כוריאוגרפית ולא רקדנית מופיעה. עם ׳נוע-נוע׳ (NoaNoa) היא מגלה מחדש את הרקדנית שהיא ומקיימת דיאלוג בינה לרקדנית שהייתה לפני 20 וגם 45 שנים. ההשתקפות שלהן אחת בשנייה, מציפה תשוקה ראשונית ופשוטה לנוע ואיתה לעקוב אחרי הזיכרונות המוטבעים בגוף. ההתבוננות בארכיון הגופני כמיכל לכל מה שנחווה לאורך השנים – חושפת את מה שנותר ועדיין חי בו. בחלל האינטימי שבין גוף לזיכרון – התנועה מהדהדת ממה שנמוג לחדש שמתהווה. לראיון עם נעה דר באתר 'Ynet' לחץ כאן .

"אצל דר ניכר הרצון לומר משהו לא רק על הגוף בכלל אלא על הגוף הנשי בפרט. היא מצליחה להראות כיצד האישי הוא פוליטי גם בלי להחזיק שלטים. גם בגלל זה וגם משום שדר היא פשוט רקדנית נהדרת, "נוע נוע" היא יצירת חובה." טל לוין, "הארץ"

"המשחק של דר בין הגוף הנוכח לבין ההשתקפות שלו, בין התקיימותו של דיאלוג והתאיידותו, יוצרים מתח מטריד ומרתק כאחת. העיסוק בתחושות, בזיכרונות שנטמעו באברי הגוף מוציאים ממנה תנועות כביכול לא רצוניות, כאילו שד עמוק בפנים דוחק מהן לצאת לאור. ככה, לוחמת, ככה מתקדמת. הזמן לטובתה.". אורה ברפמן, "ריקודיבור"

"סולו תנועתי חשוף, לחזור לגוף בן ה- 54 אחרי יותר מעשור של פרידה מהבמה, לנוע. במניפולציה קטנה היא יוצרת עולם דימויים שלם. כשהיא תרה אחר חוויות, גופניות ורגשיות, זיכרונות של מקומות וסיטואציות, היא מקפיאה רגעי תהליך. דר שואפת לזה, לרכך את העיסוק המחמיר והקשוח בטכניקה ובשפה לטובת תמונת עולם המשיבה את המובנות למצב הטרום־בראשיתי." ענת זכריה, 'ידיעות אחרונות'

שותפים

מאת ובביצוע: נעה דר

מוזיקה ועיצוב סאונד: אלעד שניידרמן

תלבושת: אריאל כהן

עצוב תאורה: עומר שיזף

יעוץ דרמטורגי: יאיר ורדי

ניהול חזרות: יעל ונציה

צילום סטילס: תמר לם

עיצוב גרפי: דורית טלפז

הפקה: תמר בר ניב – קבוצת מחול נעה דר, בשיתוף 'פסטיבל צוללן '

משך המופע: כ 50 דקות

מופע ראשון: 14/09/18, במסגרת פסטיבל 'צוללן', ניהול אמנותי: עדו פדר

גלריה

« ‹ 1 של 8 › »

ביקורות

"נוע נוע" של הכוריאוגרפית והרקדנית נעה דר היא יצירה שחייבים לראות:

אחרי שנים רבות שבהן עסקה רק ביצירה, חוזרת הכוריאוגרפית נעה דר אל מרכז הבמה. המופע שלה "נוע נוע" הוא צפיית חובה.

• טל לוין – עיתון "הארץ"
• 16.09.2018

מול שלושת הספסלים המאורכים שמוקמו בסטודיו של נעה דר עומדת מראה גדולה ומוארכת גם היא. בין הקצוות רצפת לינולאום, ומעליה תלויים שלושה גופי תאורה שקופים, מעיין לוחות פלסטיק, שמתפקדים גם הם כאיזה הד לאותה מראה גדולה. הקהל, שמתבקש לחלוץ את נעליו בכניסה לסטודיו, נאלץ להביט בעצמו במראה ולהיות שותף למופע. "נוע נוע" (NoaNoa), שהועלה בפסטיבל "צוללן" הוא יצירה אישית מאוד של הכוריאוגרפית. היא חוזרת כאן לקדמת הבמה (או ליתר דיוק לקדמת הסטודיו), אחרי שנים ארוכות שבהן עסקה רק ביצירה.

דר היא לא הראשונה שמציגה מופע בסטודיו, אך לא זכור לי מקרה שבו בחר הכוריאוגרף להותיר את המראה גלויה. יש לכך משמעות רבה שמשתקפת (תרתי משמע) כבר בתוכנייה שבה נכתב שם המופע כמו בכתב מראה. גם הפתיחה מפנה את תשומת הלב לתפאורה הזאת, כשדר מתחילה לנוע עם ידיה מול המראה, משחקת עם ההשתקפות של עצמה ויוצרת הלכה למעשה שתי דמויות שרוקדות מהרגע הראשון. ההכפלה של דמות הרקדנית מאפשרת לדר לא רק לשאול על הרקדנית שהיא כיום, אלא על הרקדנית שהיתה, ולקיים בין השתיים דואט של חיפוש. בה בעת היא מכניסה את הצופים לעמדת הרקדנים בעצמם, כשהיא מציבה אותם באחת הסיטואציות המוכרות ביותר בשביל מי שלמד אי פעם בסטודיו — עמידה מול מראה. הדבר מזכיר כי אף שרקדנים מתאמנים כדי להופיע מול הקהל, האימון מציב אותם תמיד כצופים הראשונים של עצמם.

הכוריאוגרפיה עושה שימוש רב בהעברות משקל — מרגל לרגל, מיד ליד, מצד לצד, קדימה ואחורה. כך נוצר הדהוד של פעימות הלב, המסמנות כאן מעין קצב תת קרקעי למופע כולו. כפות הידיים נפרמות ונקשרות, מתאגרפות, מכות באוויר ומיד נפתחות כדי להוביל את התנועה שוב ברכות. דר, שהיצירות האחרונות שלה לא פסחו על חשיפת הגוף במלוא מכאוביו, נותנת כאן מקום רב לרוך, לחמלה, לתשוקה ולנועם הקשורים לעצם פעולת התנועה. בד בבד היא מראה כיצד גם הרכה והפשוטה שבתנועות מקפלת בתוכה פוטנציאל אלים כמעט — להתגבר ולהתגבר עד שהגוף כבר לא יכול לשאת אותה יתר והופך גס ומכוער.

במופע אין מוזיקה, אלא שמדי פעם נשמעות חריקות וצלילים של חיכוך. בתחילה אלה הקולות הבוקעים מפעולת החיכוך של דרך עצמה במראה, כמו רוצים לומר משהו על הפער בין הדרישה להראות תנועה נקייה וחסרת מאמץ לבין הקושי האמיתי שעומד מאחורי הגוף הרוקד. דר מבקשת לדבריה להתבונן "בגוף כארכיון המחזיק את כל מה שחווה" ובכך להנכיח עוד יותר את ההיסטוריה של המאמץ הזה, בעולם שעל פי הנורמה מתיימר להסתיר אותו. הופעתה של דר מצהירה על הרצון שלא להסתיר את עקבות הזמן בגוף — שערות השיבה שלה לא מוסתרות בצבע, וגופה, שעדיין מבצע סולו אינטנסיבי של 50 דקות, נוכח במלוא עוצמתו, בזיעה, בנשיפות, באיברים המוטחים ברצפה.

אצל דר ניכר הרצון לומר משהו לא רק על הגוף בכלל אלא על הגוף הנשי בפרט, שהתרבות דורשת ממנו לטשטש את סימני הזמן ולא מעריכה את הניסיון שצבר. לא שיש אצל נעה דר הצהרות פוליטיות פומפוזיות, אדרבא, זוהי עבודה כל כך צנועה ואישית, עד שהיא מצליחה להראות כיצד האישי הוא פוליטי גם בלי להחזיק שלטים.

גם בגלל זה וגם משום שדר, כפי שאולי אפשר כבר היה לשכוח, היא פשוט רקדנית נהדרת, "נוע נוע" היא יצירת חובה.

• אורה ברפמן – בלוג "ריקודיבור"
• 23.10.2018

נוע דר מעלה ערב סולו בשם 'נוע-נוע' ( Noa-Noa) בסטודיו שלה במרכז תל אביב .שם העבודה זהה לספר בעל אותו שם של פול גוגן והמשותף אולי לשניהם, באילוץ לא מבוטל, הוא הניסיון להתבונן במסע חיים ולערוך סיכום ביניים של היוצר מול היצירה. בהנחה שדר אכן מתייחסת לכאן ועכשיו כנקודת זמן שאמורה להיות בעלת משמעות, הרי שיצירה זו צפויה לשקף מבטים קדימה ואחורה בזמן ואת המקום הרגשי שמציפה ההתבוננות האינטרוספקטית הזו.

הסטודיו של דר רחב דיו כדי ליצור מרחק בין אזור הפעולה לבין שלש השורות הצמודות לקיר שמול המראה הרחבה שעליה מתרפקת דר עם כניסתה . היא נצמדת אליה, מביטה בה וממנה. גופה מרפרף עליה כשהיא נעה לאורכה על שקט.

בחלל בינה ובינינו –או 'הבמה'- תלויים מספר גופי תאורה מלבניים שקופים בגבהים שונים שעיצב עומר שיזף. הנגיעה המינימליסטית מעודנת כראוי ומעניקה אוירה מסוימת- תוצר ברור של ההווה. זהו גם המחסום הכי מרומז שזכור לי בין רקדן שמבצע סולו בעל חומרים אישיים שבונה א-פריורי חיץ בינו לבין הקהל.

המשחק של דר בין הגוף הנוכח לבין ההשתקפות שלו, בין התקיימותו של דיאלוג והתאיידותו ברגע שתשומת לבה של דר מוסטת מדמותה, יוצרים מתח מטריד ומרתק כאחת. ודר, פרפורמרית בעלת מודעות גבוהה ומאד מנוסה אף היא נעה בתחום מעורפל של חשיפת חומרים תלויי זמן כמו הגוף ויכולותיו, ובין הצורך להתמודד על ידי הוכחת העדיין יש, לבין ההשלמה עם האין כבר.

אחרי פרק זמן ממושך של שקט, מושמעים קולות של חריקה, שפשוף, מעיכת זכוכית, זמזם שמניחים עוד רובד לדברים שלא נאמרים בנושא חלוף הזמן, החשש משחיקה נוספת, מפירוק שדורש וידרוש טיפול.

בשלב מתקדם של העבודה עושה דר החלטה לעבור קדימה תוך איסוף עצמי מחדש, אחרי שלב תהיה, בהייה, הרהור. כעת, תור תנועות גדולות יותר, חריפות יותר. אסרטיביות. שואבות מדיסציפלינות לחימה. עוסקות גם בתוצר התנועתי ולא רק ביוצר . דר עורכת בדיקת אינוונטר אברים באופן עקבי ונמרץ במקביל לאינוונטר רגשי. אבל איפה התשוקה?

העיסוק בתחושות, בזיכרונות שנטמעו באברי הגוף מוציאים ממנה תנועות כביכול לא רצוניות, כאילו שד עמוק בפנים דוחק מהן לצאת לאור.

עכשיו, ברגע נכון של קתרזיס, יושבת דר בישיבה מזרחית, לחיה שעונה על כף ידה והיא מתבוננת באופן פרטני, איטי על הקהל ומחפשת מגע. מחפשת דיאלוג עם החוץ ולא רק עם עצמה ובת דמותה המשתקפת.

יש פה סיפור, יש גם מהלך דינמי. קורה לה משהו. מהמבע המהורהר-מיוסר שהתחיל את חיטוטי הנפש, מגיעה דר למהלך המסכם, המניפולטיבי, שהערך המוסף שלו הוא פלירטוט עם הקהל כדי לגרוף צחקוקים. תגובות הצחקוק הן המקבילה של 'לייק'.

כן, אוהבים אותך נועה. אהבה היא סמן של קיום. של אישור. של הכלה.

את הערב, דר המנוערת והמכילה מסיימת בהליכה על הידיים לאורך המראה כשהיא צועדת ורגליה מטיילות על הזכוכית. ככה, לוחמת, ככה מתקדמת. הזמן לטובתה.

• ענת זכריה – בלוג "המבכרת"
• 9.11.18

“ואף על פי כן, נוע תנוע!“ היא אימרה המיוחסת לגלילאו גליליי שעל פי המסופר, מלמל אותה לאחר שנאלץ לוותר בפני האינקוויזיציה, במהלך משפטו, על חלק מתפיסותיו המדעיות, ובכללן אמונתו כי כדור הארץ סובב את השמש. ובין אם אמר את המשפט ובין אם לאו, נדמה שנעה דר בוחרת לאמץ את אותו מיתוס חילוני כדי לדרבן את עצמה לצאת מחדש לאור ולהעלות את אותו סולו תנועתי חשוף, לחזור לגוף בן ה- 54 אחרי יותר מעשור של פרידה מהבמה, לנוע.

והכל מתחיל כשאנחנו יושבים אל מול מראה מאורכת על שלושה ספסלים ארוכים הצמודים לקיר. ברגע הראשון נשקפים רק לעצמנו. ואז היא נכנסת לסטודיו, נעה קרוב מאוד למראה. הגוף כמו סורק את משטח הזכוכית. במניפולציה קטנה ופשוטה של השתקפות, היא יוצרת עולם דימויים שלם. כמו יוצאת למחקר אחר דרגת האפס של העקבה, אולי אחר אותה רקדנית צעירה שהיתה לפני 20 וגם 40 שנה. צל, כתם, הבל פה, השתקפות והבלחה הם מה שמנופח לדרגת איקונה.

ויש הרבה תנועה בכפות הידיים. רגע הן גורפות את האוויר או מכות בו, נעות מצד לצד כשהגוף מעביר משקל. לרגע כמו זוג חיישנים הן נצמדות אל הרקה. ואז לפתע הן אוחזות בראש, עד שנדמה שאם היא היתה מסתובבת היינו רואים את אותה תמונת ״הצעקה״ של מונק בה אותה דמות אקספרסיבית הניצבת על גשר עץ על רקע הפיורד של אוסלו, צועקת אל מול הצופה.

ואין כאן מוסיקה רק קולות של חריקה, שריטה, חיכוך עם הזכוכית, כולם ביחד מגמגמים את מה שאי אפשר לומר בשפה, מקנים חושניות עמוקה לפעולה הטכנית הפשוטה. ובתוך החלל הפנוי שלושה גופי תאורה מפרספקס שקוף זזים תלויים בגבהים שונים, נדמים ללוחות־ברית שנמחקו, והשאירו אותנו כצופים ואותה כרקדנית, ללא ציווי. ודר המבקשת להתבונן ״בגוף כארכיון המחזיק את כל מה שחווה״, מטיחה את הגוף בריצפה, מזיעה ומתנשפת היא תרה אחר חוויות, גופניות ורגשיות, זיכרונות של מקומות וסיטואציות. במקום להגיע למקום של תוצאה היא מקפיאה רגעי תהליך. עד שאלה הופכים למוקד, ככתמים יציבים שלא מצווה עליהם להתלכד לכלל תמונה, ההיעשות־תמונה היא התמונה.

והיא פועלת בריכוז עילאי תשומת לבה מופנית אל עצמה בלבד, פנימה, במין סגפנות מאוהבת בעצמה. הרמטית וחמורה ומנוכרת כל כך דומה למציאות, ובה בעת אחרת לגמרי. והאחרות שלה מרתיעה.

והעבודה ״נוע נוע״ (NoaNoa) מנהלת דיאלוג גם עם “נואָה נואָה“ (ריח ניחוח) יומן המסע המקורי שניהל פול גוגן בתקופת שהותו בטהיטי בשנים 1893- 1891, יומן של מילים ותמונות המהווה מראה פראית וייחודית לחייו הארוגים במיתוסים פרימיטיביים, בחיפושו הבלתי נלאה אחרי גן העדן עלי אדמות, שיעניק לו בעת ובעונה אחת מזון ויזואלי ומעיין של אושר. מנסה להגיע לפינות בתוכו שלא נחקרו עדיין. ספק אם גוגן הבין עד כמה הצליח במשימתו – ליצור אמנות סימבוליסטית, שלא תייצג את העולם כפשוטו אלא תפעיל את הצופה: “הגעתי להרמוניות שאינן מייצגות דבר מציאותי במובן המוחלט של המילה“ הוא כתב. ונדמה לי שגם דר שואפת לזה, לרכך את העיסוק המחמיר והקשוח בטכניקה ובשפה לטובת תמונת עולם אלגורית, משיבה את המובנות למצב הטרום־בראשיתי.

עוד רגע היא תלך על הידיים רגליה צועדות על הזכוכית, מייצרת תוואי החוצה סמוך למראה באבולוציה הפוכה. חזקה ורחוקה מהאופציה להיות ״יפה כעלה לא נראה הנופל דומם לארץ״.

"לרקוד עם זיכרונות הגוף"

• ד"ר עידית סוסליק – בלוג "העין העכשווית: מרחב כתיבה בינתחומי"
• 14.01.2019

העיסוק בתהליכי התבגרות ו/או הזדקנות הגוף מהווה מגמה בולטת במחול העכשווי ובמסגרתה, רקדנים שבראייה מסורתית עברו את שיאם המקצועי חושפים את "סיפורי הגוף" שלהם – המרחק בין יכולות הביצוע של העבר לעומת אפשרויות התנועה בהווה, אך גם הגילוי של גוונים ועומקים של הבעה ונוכחות שנוספו בזכות הגיל וניסיון החיים המצטבר. כזו היא העבודה "נוע-נוע" של נעה דר, שחזרה להופיע בגיל 54 לאחר היעדרות של כעשור מהבמה. במובנים רבים, זוהי עבודה שנדמה כי כל המרכיבים בה מופעלים כדי למקד את תשומת הלב בתהליך הפיזי והרגשי שדר עוברת עם ובתוך גופה: האינטימיות של חלל הסטודיו, הקירבה של הקהל, היעדר ליווי מוסיקלי וביצוע הסולו. למעשה, דווקא מתוך תנאים אלה מתהווה העבודה כטריו לרקדנית, קהל ומראה אשר מחבר בין שני מרחבי תודעה וגוף שזולגים זה לזה באופן תדיר – העבר וההווה.

המהלך הגופני והכוריאוגרפי משקף את התנועה בין ההוויות של אז ועכשיו: תחילה נכנסת דר לחלל ומתקדמת בצמוד למראה כשגבה מופנה לקהל, ונדמה כי הדינמיקה שמתהווה מתוך תנועת האיברים ההולכת ומתפתחת משקפת גילוי הדרגתי של הגוף והיוודעות מחודשת לזוויות, לכיוונים ולאיכויות שהוא אוצר בתוכו. בהמשך היא מתקדמת למרכז ומתחילה ליצור קשר מודע עם הקהל שמתבונן בה מתבוננת בעצמה, תוך שהיא מבצעת רצף חוזר של תנועות שלתוכו מתווספים בהדרגה אלמנטים, והמהלך כולו משול לפתיחה של מגירות גופניות והצגת הרפרטואר הפיזי שמאוחסן בהן. מעניין לראות כי בתוך השפה האישית מאד של דר ניכרים עקבות של דיסציפלינות מחוליות מובחנות, ומנחי יסוד כמו עמידה חמישית, פלייה ורלווה, נשזרים באופן אורגני בתנועתיות הפרטיקולרית של הגוף ש-"מדבר" את עצמו.

במקומות אלו במיוחד מתגלה התנועה כגילום של נקודות הזמן הספציפיות שאליהן חוזרת דר אשר מתהוות כ-"דיאלוג בין נעה לרקדנית שהיתה לפני 20 וגם 45 שנים" (מתוך התכנייה). במסגרת זו, היא מציגה ניגודים בין איכויות פיזיות המשקפות הוויות שונות של עצמה – רוך ונוקשות, גבוה ונמוך, התכנסות והתפרצות – ואף בונה את הרצף התנועתי כמתח בין מצבים גופניים קוטביים, דוגמת המעבר החד מהנפה של זרועות לצדדים ורקיעות רגליים למה שנראה כמו "קריאה" של הגוף לסדר דרך איסופו למנח תבניתי יותר. הבזקי זיכרונות גוף אלו מתגבשים בהדרגה לכדי דימוי קונקרטי: רגעים תזזיתיים של קפיצות בלתי פוסקות והתפזרות של הגפיים מעצבים הוויה ילדית של תנועה אימפולסיבית ונטולת עכבות, ומולם ניכרים רגעים המשקפים הוויה מחושבת יותר, ובמהלכם ממוקדת דר באיכויות הביצוע המתהווה מגופה, תוך בחינה קפדנית של קווי המתאר הפיזיים שלו – ידיה ממשות בהחלטיות שד, פה, אף וכדומה.

עבודת הסאונד משרתת את הצפת החוויה הסובייקטיבית של דר, הן על-ידי הקלטות של דיבור שנשמע במעומם ונדמה כהחצנת תודעתה, והן באמצעות הגברה בזמן אמת של הצלילים שמפיק גופה תוך כדי תנועה – תזוזה של הרגליים על משטח הלינוליאום, נשימות ואנחות של מאמץ או מגע האיברים ברצפה. במובנים רבים, הסאונד מחולל אפקט רפלקסיבי שמאפשר לקהל לחוות את תחושת התנועה מהפרספקטיבה של המבצעת, ובעיקר של גופה: לגוף מוענק קול, תרתי משמע, אשר מבטא את הווייתו בתוך ההתרחשות. קשה שלא לחשוב בהקשר זה על סצנה מתוך Véronique Doisneau (2004) של ג'רום בל, שבמהלכה מבצעת ורוניק דוואנו – אז בת 42 ושמונה ימים לפני פרישה מבית האופרה של פאריס – קטע מתוך יצירת המופת La Bayadère, והמוסיקה שהיא מזמזמת לעצמה נחלשת בהדרגה כתוצאה מעומס הביצוע על הגוף, מימד שלעולם אינו נראה או נשמע בבלט אלא מסווה בתוך אשליית הגוף האוורירי של הבלרינה.

המתח הזה בין פנים לחוץ, זהות ודימוי, הוא כוח מחולל בעבודה ומקבל ביטוי מפורש ברגעים שבהם מגיעה דר למצבי קיצון פיזיים – כיסוי הפנים והפה עם הידיים, לפיתה של הראש בין הזרועות, קריסת פלג הגוף העליון הצידה או פה פעור לרווחה שמתוכו לא נשמעת צעקה. נדמה כי אלו אינם קשורים רק לנקודה ספציפית בכרונולוגיה הגופנית, כמו שהם ביטוי למצב קיומי של התנהלות מול ציפיות חברתיות ואמנותיות, שלאורו בולט רגע אחד של נוכחות פשוטה ובלתי אמצעית המשקפת השלמה: דר יושבת מול הקהל, זרועה תומכת בראשה ובעיניה מבט מפויס-משהו של קבלה. לא במקרה כנראה, היא גם יוצאת מהחלל במחווה להליכה ההפוכה של קסבייה לה-רוי ב-Self-Unfinished (1998), אך אינה מגשימה תהליך של טרנספיגורציה – שינוי הדמות וצורתה – כפי שעשה לה רוי, אלא מציפה (עוד) זיכרון מחולי שנוכח בגוף בדרכה הייחודית.

הדיאלוג בין הגוף להשתקפותו הוא מפתח ב-"נוע-נוע" ומהדהד בכל מימדי העבודה: מהבחירה לבצע אותה כך שהקהל עד לבבואתו שלו לכל אורכה, דרך שלושה אובייקטים דמויי מראה שתלויים בחלל, ועד לעיצוב הגרפי של התכנייה שמציג את שם המופע בכתב-מראה. כותרת זו לא רק מצביעה על כפילות הזהויות של דר עצמה אלא מתייחסת לספרו של פול גוגן, "NoaNoa", בו תיעד במילים ובציורים את חוויות מסעו לטהיטי (1891-1893), מתוך עמדה פרימיטיביסטית אשר שיקפה היקסמות מתרבויות לא-מערביות כביקורת על המודרניות. בעוד שטהיטי של גוגן היא גן עדן אבוד שניצב כניגוד מוחלט למערב ויחד עם זאת, קשורה אליו קשר הדוק משום שבעצם היותה היא מאפשרת את הגדרתו, אצל דר, ה-"נועות" הנוספות שמוטבעות בתוכה אינן מנוגדות זו לזו אלא משלימות, ויוצרות יחד את הפסיפס שממנו מורכבת זהותה כיום.