אודות
אירועים קרובים:
נעה דר בהרצאה על 'אינוונטר': השאריות ממה שנמוג והיצירה ממה שנותר
24 ביוני 2021, יום חמישי, בשעה 12:15
במסגרת הכנס השנתי השמיני של האגודה הישראלית לחקר המחול – לתכנית הכנס
בתאטרון ענבל ובזום בין השעות 10:00-18:00
—
'אינוונטר', עבודת סולו חדשה שיצרה ומבצעת נעה דר, צוללת אל תהליך פרידה המחזיק את הרצון להיאחז בממשי שמעיד על מה שאיננו. המופע הוא מחוות פרידה לסטודיו בו יצרה ב 15 השנים האחרונות וכעת מיועד להריסה. ב'אינוונטר' דר מתחקה אחר התכנים הנמוגים שיצרה בין קירותיו, תוך תנועה במרחב לבירינטי ורב שכבתי שמורכב מתפאורות ואביזרים ממיבחר עבודות שיצרה במהלך 20 שנים. העטיפות שהגדירו את המרחבים בהם חיו היצירות, נוכחות כמימצאים ארכיאולוגיים המסמנים את התוכן הנדיף שהכילו וכנקודת מוצא למהלך שמחפש בהן מהות עכשווית. המופע נע בין זמנים, נקודות מבט ואתרים בהם יצירות נוכחות בזכרון האישי והמשותף. האופי הכאוטי והפרגמנטלי מהם מורכבים הזכרונות, כמו גם עודפות חומרי הגלם המוחשיים –
משמשים כמנוע לפעולה בה גוף העבודות מפורק לגורמים ומתאחה לכדי יצירה חדשה.
מתוך הביקורות האחרונות על המופע:
"יותר מכל הרשימה דר עצמה. מה אפשר לשאוף יותר מזה? בסוף היצירה היא מכסה את כל התפאורות בבד, כמו שנוהגים לכסות רהיטים לתקופה של היעדרות. כן, זה עצוב, אבל בה בעת חשבתי איזה עושר של עשייה נהדרת חבוי שם. היא איתגרה את עצמה ביצירה שבאה ממקום של הרבה יושר אמנותי וכמובן כשרון ויידע המהווים בסיס מוצק לכל מה שיצרה. דר יכולה להסתכל על הבד הענק שמכסה את התפאורות של יצירותיה בסיפוק, נחת ואפילו אוש ונראה שעדיין לא אמרה את המילה האחרונה." רות אשל, 'יומני מחול'
"המופע הזה הוא אירוע מרגש במיוחד. זוהי חזרה לא רק למה שראינו על הבמה, אלא לתקופה שבה נוצרו כל אחד מהמופעים, וכן מעין מכונת שיקוף להתפתחות שחלה במחול הישראלי — ושדר מגלמת אותה. גם הרקדנים שנשמעים ברקע נותנים את התחושה שכמעט כולם היו בניה של דר, כלומר גדלו להיות חלק משמעותי בסצינה המקומית. כשרואים את דר רוקדת, שריריה מסותתים ורגליה חזקות מאי פעם, מבינים שהקושי הוא חלק אינהרנטי מהתנועה הטבעית שלה. הגם שתמיד היתה יוצרת מוערכת, נדמה שאף פעם לא היה לה קל לשרוד בסצינה המקומית, מפני שהפרויקטים שלה היו כל כך דייקנים ומורכבים. דר, שעבודותיה תמיד כללו צד פילוסופי ותיאורטי משמעותי מאוד, מצליחה ב"אינוונטר" להעמיד את הגוף והחומר במרכז. הפרידה מהסטודיו שלה אינה רק סוגיה נדל"נית, אלא גם פותחת סדרת שאלות על היחס שבין הממשי והיצירתי, על התנאים שבלעדיהם אי אפשר לעשות אמנות או אולי על האמנות שנוצרת תחת תנאים בלתי אפשריים. כמו ב"נוע תנוע" גם כאן תענוג לצפות בדר הרוקדת, מסורה כולה לכוריאוגרפיה ולתנועה. יש לקוות שהפינוי הצפוי לא יגרום לה להפסיק ליצור." טל לוין, 'הארץ'
שותפים
מאת ובביצוע: נעה דר
יצירת פס קול ומיצב סאונד: אלעד שניידרמן
עיצוב תפאורה/חלל: נעה נשיא
עיצוב תאורה: נעה אלרן
יועצת אמנותית ומנהלת חזרות: יעל ונציה
תקשורת חזותית: דורית טלפז
צילום סטילס: תמר לם
הפקה: הדס פדר – קבוצת מחול נעה דר
משך המופע: כ-70 דקות.
מיקום: סטודיו קבוצת מחול נעה דר: הכניסה ממגרש החניה, רחוב לסקוב 13, תל אביב. טלפון: 03-6954440
מעצבי\ות התפאורות, האביזרים והתלבושות המוצבים בחלל:
מושיק יוסיפוב ('לנשוך בקליפות', יאינו אלא', 'בית'), עתליה בן מנחם ('ראשים בעשב', 'אינו אלא', 'זנאנא', 'לנשוך בקליפות', 'אייזאורוס פרידה'), עינת ניר ('בית', 'מוזר', 'בארץ שחורה שחורה'), אבי שכווי ('משחקי ילדים', 'החלום הוא צייר גדול') פולינה אדמוב (עננוצה), סווטלנה ברגר (החלום הוא צייר גדול, עננים ומרק), מיכל שמיר (בארץ שחורה שחורה), נטי שמיע עופר (טטריס, עור), מיכל בסעד (עור).
המוזיקאים והמוזיקאית שיצרו את הקטעים המופיעים בפס הקול עבור עבודותיה של נעה דר:
אבי בללי (עננים ומרק), אורי פרוסט (בארץ שחורה, טטריס, עור), ישראל ברייט (ראשים בעשב, לנשוך בקליפות), להקת נקמת הטרקטור (אינו אלא), קרני פוסטל (בית).
טקסטים בפס הקול מאת:
יוסף אל דרור (טקסט מתוך 'מוזר' בביצוע גל זייד), ביצוע שירה מתוך 'בארץ שחורה' – אייר וולפה ז"ל,
זכרונות מאת הרקדניות.נים: מיכל מועלם, נועה שילה, איריס לאנה, שלי קלינג, אסף שץ, נחשון שטיין, נועה רוזנטל, נועה שביט, עלאיה שליט, ניר דה וולף, מיקי בש, עירד מצליח, מור נרדימון, שלומית פונדמינקי, מאיה ברינר, רננה רז, נעה דר.
ביקורות
הקושי של פרידה ממפעל חיים, או ממקום שבו התקיים מפעל חיים, מוליד לעיתים יצירה בפני עצמה. זה סוג של סיכום, סוג של ריפוי עצמי מהקושי שהאמן זקוק לו. כך עשתה נעה דר כאשר התבשרה סופית שעליה לפנות את הסטודיו שלה העומד בפני הריסה. תפאורות הוצאו מהמחסן , אורגנו בסטודיו ליצירת תפאורה ליצירת פסיפס מרשים של 10 מיצירותיה.
בשבילי, להיכנס לסטודיו זה כמו להיכנס לתוך מערת הזיכרונות. אני לא זוכרת בפירוט את מהלך היצירות אבל אני כן זוכרת את התפאורה. למשל, את פיסת הדשא הירוקה מתוך "ראשים בדשא", את כיסאות הנוח מתוך "עננים ומרק", הכנפיים מתוך "אייזרוס פרידה" וכמובן את המיבנה של "טטריס". כצפוי דר שוטטה, מהרהרת ורוקדת בין התפאורות, נוגעת, מתעטפת בהן. והיו לי גם הפתעות, לא זכרתי את הכפפה עם האצבעות הארוכות מתוך "אייזרוס פרידה", ובשבילי זאת הייתה הזדמנות אחרונה לדלות פריט זיכרון שנשכח. פתרון מעניין היה השימוש בסרט אדום שבעזרתו דר תחמה איזורים ליצירת דימויים של סטודיו בהם למדה או יצרה כאשר היא מעצבת את החלל מחדש תוך שהיא מזכירה את המקומות. לא הכרתי את העבודה עם המסכה של חיה, אבל האופן שבו הגוף התנועע איתה היה מצויין. לא פשוט לרקוד עם מסכה.
הבחירה של דר להשמיע קטעים מוקלטים מתוך חזרות מעניקה ליצירה רובד נוסף של תיעוד היסטורי. לא תמיד היבנתי את המילים שדיברה במהלך היצירה. רשימת המוזיקאים שיצרו לה מוסיקה היא מרשימה ובהם אבי בבלי, ישראל ברייט, קרני פוסטל ולהקת הטרקטור. בין הרקדנים שרקדו ביצירותיה נמנים מיכל מועלם, שלי קלינג, איריס לנה, עלאיה שליט, ניר דה וולף, מור ורדימון והרשימה ארוכה.
יותר מכל הרשימה דר עצמה. אישה לא צעירה עם פנים מעניינות, עיניים חכמות, ולה יכולת טכנית של רקדנית במיטב שנותיה עם בגרות של רקדנית ותיקה. מה אפשר לשאוף יותר מזה? בסוף היצירה היא מכסה את כל התפאורות בבד ענק, כמו שנוהגים לכסות רהיטים לתקופה ארוכה של היעדרות. הפעם זה לתמיד. כן, זה עצוב, אבל בה בעת חשבתי איזה עושר של עשייה נהדרת חבוי שם. היא איתגרה את עצמה ביצירה שבאה ממקום של אכפתיות והרבה יושר אמנותי. וכמובן כשרון ויידע המהווים בסיס מוצק לכל מה שיצרה. בסופו של דבר, "הרי הכל עובר, חביבי." דר יכולה להסתכל על הבד הענק שמכסה את התפאורות של יצירותיה בסיפוק, נחת ואפילו אושר. היא לא בזבזה את חייה לריק, ונראה שעדיין לא אמרה את המילה האחרונה.
– רות אשל, "יומני מחול", 3.10.2019
חלקי תפאורה פזורים, תלבושות ישנות תלויות על קולבים, ארגזים, פוסטרים של הפקות עבר וברקע קולות של רקדנים ושותפים ליצירה מדברים — כל אלה קיבלו את פני הבאים לסטודיו של נעה דר ברחוב לסקוב בתל אביב. קהל רב הצטופף במסדרונות הקצרים והצרים של הסטודיו הקטן הזה. עוד לפני שכבו האורות והמופע התחיל עמדה בגרון תחושת מחנק. לא רק פיזית אלא גם רגשית, מפני שבחלל הזה התאמנה ויצרה דר מ–2006 וכעת היא עומדת להיפרד ממנו לטובת פרויקט מגדלים כלשהו. במקום מסיבת פרידה החליטה הכוריאוגרפית לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב ויצרה עבודת מחול ששמה "אינוונטר". היא תועלה שוב מיום חמישי עד שבת.
לאחר שהסתיים הסיור באחורי הקלעים של הסטודיו מוזמן הקהל להתיישב. גם כאן, ואולי בגלל הקיץ הבלתי נגמר, נדמה שהאוויר לא זז. התפאורה פרושה כמו באתר ארכיאולוגי, כאילו במקום להרוס הכל הגיעו הדחפורים ומצאו את שרידי כל מה שהיה כאן — הביוגרפיה היצירתית של דר, שכל מופע בה הוא כמו פיגום למופע שאחריו. הסאונד כלל הקראה של רשימת העבודות ממש כאילו היו מוצגים בתערוכת עתיקות — נושא העבודה, היוצרים השותפים, הרקדנים. דר עומדת במרכז הבמה ומקפלת מעליה תלבושות. גם היא כמו תל ארכיאולוגי רב שכבות. בכל פעם מואר חלק אחר בסטודיו שבו ניצב פריט תפאורה מתוך המופע עליו מדברים.
בשביל אלה שעקבו אחר יצירתה של נעה דר מראשיתה ועד היום המופע הזה הוא אירוע מרגש במיוחד. זוהי חזרה לא רק למה שראינו על הבמה, אלא לתקופה שבה נוצרו כל אחד מהמופעים, וכן מעין מכונת שיקוף להתפתחות שחלה במחול הישראלי — ושדר מגלמת אותה. גם הרקדנים שנשמעים ברקע נותנים את התחושה שכמעט כולם היו בניה של דר, כלומר גדלו להיות חלק משמעותי בסצינה המקומית (רננה רז כדוגמה אחת מיני רבות). זוהי כמובן הזדמנות לראות את הרעיונות והתמות החוזרות אצל דר לאורך השנים — כשהמעניינת שבהן לדעתי היא העיסוק שלה בכאב בכלל ובפציעה עצמית בפרט. היא עשתה ועושה שימוש בתנועות של פציעה, גירוד, הכאה. גם בכוריאוגרפיה עצמה, כפי שהעידו כמה מהרקדנים, היה תמיד קושי טכני גדול. כשרואים את דר רוקדת, שריריה מסותתים ורגליה חזקות מאי פעם, מבינים שהקושי הזה הוא חלק אינהרנטי מהתנועה הטבעית שלה. הגם שתמיד היתה יוצרת מוערכת, נדמה שאף פעם לא היה לה קל לשרוד בסצינה המקומית, מפני שהפרויקטים שלה היו כל כך דייקנים ומורכבים.
בהמשך המופע, לאחר שהסתיימה הקראת המופעים, תנקוב דר גם בשמות של כל חללי החזרות שבהם עברה עד לזה הנוכחי. הטלטלות והנדודים הפיזיים אינם רק עובדה בקורות החיים של דר — יש בציון שלהם כדי לומר משהו גם על הקושי ליצור בהעדר חדר משלך. המאבק הבלתי פוסק להצליח בכל זאת קיים לכל אורך המופע, באופן ממשי ומטאפורי. בשביל דר, כך נדמה, כל תהליך יצירתי הוא מאבק, לא נוח, סבוך ומפותל. היא לא מעוניינת שיהיה נוח לאף אחד — לה, לרקדנים ובוודאי שלא לקהל. דוגמה לכך אפשר לראות באחד המופעים היותר שאפתניים שיצרה — "טטריס" — ובו הקהל מוכנס למתקן מיוחד, כשרק ראשו מציץ מעל פני השטח — שם זזים הרקדנים. תחושת אי נוחות עוברת בגוף כשנשמעות ההוראות שניתנו אז לצופים, ושמורות להם לקום/לשבת/להסתובב/להרים ידיים וכן הלאה.
כשדר מגיעה לתפאורה של "טטריס" היא עוטפת אותה בתכריכים, ספק כדי לקבור אותה, ספק כדי להכין את השטח לשיפוץ. בין כך ובין כך זהו אקט שובר לב של פרידה. דר, שעבודותיה תמיד כללו צד פילוסופי ותיאורטי משמעותי מאוד, מצליחה ב"אינוונטר" להעמיד את הגוף והחומר במרכז. הפרידה מהסטודיו שלה אינה רק סוגיה נדל"נית, אלא גם פותחת סדרת שאלות על היחס שבין הממשי והיצירתי, על התנאים שבלעדיהם אי אפשר לעשות אמנות או אולי על האמנות שנוצרת תחת תנאים בלתי אפשריים. כמו ב"נוע תנוע" גם כאן תענוג לצפות בדר הרוקדת, מסורה כולה לכוריאוגרפיה ולתנועה. יש לקוות שהפינוי הצפוי לא יגרום לה להפסיק ליצור.
– טל לוין, "הארץ", 5.11.2019
ראיון של נעה דר אצל יובל מסקין על 'אינוונטר' ברדיו "כאן -תרבות"
אמנות נקודה – יובל מסקין – 18.10.19 להאזנה אונליין | כאן
אמנות נקודה – יובל מסקין. לתוכניות נוספות היכנסו לעמוד התוכנית באתר כאן או הורידו את אפליקציית כאן OD
